ליקוטי חבר בן חיים ז קסב

הלקון חבירו ע' מ"ל פ"ו ממעשר וכ"מ פ"ה מתרומות והנה תי' הכ"ת בה' תרומות שם ק' דעכ"פ ק' הא לא קיי"ל כר"ש ובאמת הק' מב"ב לק"מ לפמ"ש הרשב"א בשמעתין בשם התוספתא דבאבדו פליגו רבנן אבל בהחמיץ מודו דמשערי' וא"כ בג' ימים מודו רבנן ושפיר פליגו ר"י ור"י ב"ל מהו' ג' ימים והש"ס דנדה שם קאי אמאי דתניא מכאן ואילך ספק והא אתי' כר"ש וד' הרמב' צ"ע: כל יומא פרקי' כלומר מזמן ג' ואילך מוכרין כל יום מאחר שכבר הגיע החדש: עדי סוראה ע' רשי' וי"ל ל' עדי תכשיט כלומר מרגניתא מסירא: הדרן עליך פ' כל הגט שנכתב שלא לשום אשה. בעזר פדות והרוחה לעמו בעתה מחשה. ונתחיל לבאר פ' השולח גט לאשתו בעזר עונה לעמו ישראל בעת צרתו. רשי' ד"ה והגיע והשיג ר"ל דבל' קרא הגיע ר"ל בא כמו ובהגיע תור נערה וכיו"ב וא"כ לא שייך ל' והגיעו אמנם ל' משנה לחוד ובל' משנה הגיע השיג ושפיר דייק הש"ס: תוס' ד"ה והגיע בסו"ד כוונתם דרבותי' דלצעורי' ל"ש כלל בעושה ב"ד במקומו דכיון דאינו מודיע לה כלל דביטל מאי לצעורא שייך: רשי' ד"ה לצעורי ע' רשב"א וי"ל דגם לד' ר"נ כיון דעכ"פ השליחות ביטל צריך לחזור ולמנותו שליח משא"כ אי לצעורי קמכוין: וע' הג"א בשם תשובת רשי' ויל"ד כיון דממתני' שמעי' דבעי' שיבטל בהדי' למה לא מק' הש"ס עלי דרבא ממתני' וצ"ע: תוס' ד"ה לצעורי הי' יכולי' לתרץ דהו"ל ליקח הגט מידו אלא א"כ בקודם אצל אשתו ל"ש זה ולזה כ' דהו"ל ליקח עדי' כלומר דלמא היא לא תגלה דבר זה שביטל הגט: והנה בסיפא קאמר הש"ס וודאי לצעורי נ' דאי הך סברא דלצעורי סברא הוא גם ברישא בס' חיישי' לה אלא דבדישא הוה רק ס' ולא שבקי' למיהב לה משא"כ בסיפא ס"ד דאפי' לכתחלה יהבא לה והיינו וודאי לצעורי קמכוין: תוס' ד"ה דטרח נ' דהתימא הוא רק לתי' קמא דלעיל דהגט גט גמור משא"כ אי עכ"פ רק לחומרא אינו גט אין תימא כ"כ וע' בר"ן: תוס' ד"ה אגלאי מלתא ע' רשב"א וי"ל דגם לרשב"ג מתני' קודם חזרה נשנית והיינו דקתני אח"כ בראשונה וזה פי' הרבותא: והנה מ"ש תוס' דנאנס ר"ל אפי' לעשות ב"ד במקומו נאנס מכח תק"ח וזה נ' כוונת דברי' אח"כ שכ' דעשאו' כדברי' שבלב ר"ל דאי לאו דתקנו חכמי' שלא יעשה ב"ד במקומו הו"ל דברי' שבלב ועכשו משום תק"ח לא יהא דברי' שבלב ותבא האשה לידי עגונה כגון זה לא רצו חכמי' לתקן: גמ' לא אלימא שליחותא בתרא י"ל הסברא דשליח קמא שליח גמור שהרי קיבל הגט אבל שליח בתרה מילי בעלמא מסר לו ואין לו כח כ"כ קמ"ל: בענין מתנה זו בטלה פ' השולח. תוס' ד"ה מתנה זו הק' רש"א לרשי' בכריתות למה לא משני הש"ס גם בשמעתין כתו' דכריתות ונ' דרשי' בכריתות כבר יישב זה דבאמת גם שם לא קאי האי שינוי' ורק בס"ד מקמי' דמשני לחלק בין נותן הוא דמשני הכי ולהכי משני הש"ס גם כאן תי' אחר: תוס' ד"ה הרי הוא הקדש יש ליישב דהתם משום דשוויי' חתיכא דאיסורא הוא דהוה כאומר ככר זה הקדש משא"כ הרי הוא ע"כ ל' יהא הוה: ולד' הרמב' דהאיבעי' הוה אם אמר בטל בפתח מיושב ממילא קו' תוס' ואפשר כי קו' תוס' הביאו לרמב' לפ' כן: בענין אתי דיבור ומבטל דיבור קידושין ר"פ האומר רשי' ד"ה וחזרה זה נ' כוונתו דאם נתנה המעות לחזרה א"כ הוה מעשה וגם ר"ל מודה אלא דמיירי שלא החזירה כ"א אמרה אי אפשי: וע' ק"נ שכ' דהרא"ש בפסקא חזר ממ"ש בתשובותי' דאפי' חזר הוא צריכה לחזור ולי אין ראי' דהרי אם חזר הוא יכול למחול לה המעות ולא מיחסר מעשה: רשי' ד"ה ביטל אם עד וכו' אי בפני' או שלא בפניו דאי בפני' דווקא לא הוה מק' רי' דאיכא למימר דטעמא משום דגילה דעתו שאינו רוצה לתרום כלל וימכרנו לנכרי ויפקיע מן התרומה וכיו"ב אבל שלא בפני' ע"כ הטעם דאתו דיבור ומבטל דיבור: