ליקוטי חבר בן חיים ז קנח

מאחר שיאמרו גיטה קודם ואיכא פגם משפחה חשו חכמים להכא וא"כ עכ"פ צריך הש"ס לאתויי' זה: בתוס' ד"ה ה"נ וא"ת כשיניח וכו' נ' בשלמא אם ימצא אצל הסופר גט תתיקן שפיר יקרנו ולא יחוש לזה שכ' בו ארוסתי משא"כ אם גם גט ארוסה עדן אין בו זמן למה זה יגרש נשיאה בגט שכ' בו פרוסתי: וגם יפסידו ר"ל דלמה לי טעמא דגיטה קודם לבנה תיפוק לי' דהלקוחות יפסידו וע' רשב"א מה שתו' וד' צ"ע דלפי דברי' גם לגיטה קודם לבנה אין לחוש וצ"ע: בענין מחזי כשקרא פ' כל הגט ופ' האשה שנתארמלה סיומא לשיעורי החרף תרל"ד רשי' ד"ה ואפי' בשטרות דפסול ר"י כוונתו דקו' הש"ס לא הו' כ"א למה לא פסק רב כר"י דר"א ות"ק לד' רשי' בחדא שטה קיימי: ד"ה ההיא אשרתא בסו"ד וחותמין א"ל דד' רשי' דבחתימה הוא דקאמר ר"פ מחזי דמחזי כשקרא דהכי הוה מ' כפ' הכותב דשם עיקר מלתא דר"פ דא"כ מאי מייתי מדר"נ דלא מיירי כ"א בכתיבה ועוד מאי פריך בפ' האשה שנתארמלה על רב או"ו רשי' בא ליישב קו' תוס' בטופס מאי מחזי כשקרא איכא וע"ז העתיק רשי' ל' אשרתא דכל האשרתא אינו אלא טופס דלא נזכר בו שום שם הדייני' ועיקר האשרתא הוא החתימה ומ"מ פסל וה"ה בטופס, ומ"מ נ' דע"כ לד' רשי' כדקאמר וליתא ומ"מ פריך בכתובות על רב מדר"פ ש"מ דהכי פריך מדרב בחתימה חייש למחזי כשקרא לפי פי' רשי' בפ' האשה שם א"כ לית לי' דר"א אר"י ואמאי בכתיבה פליג וכ"ת הרי עכ"פ פסקי בשמעתין כר"א וצ"ל כיון דרק טופס מכשיר ר"א לד' רשי' ס"ל לרב דבטופס לא שייך מחזי כשקרא וא"כ תוס' לטעמיי' דר"א אפי' תורף מכשיר שפיר דחו בפ' האשה שם ד' רשי': וכ' רשי' לשקרא לא חיישי' אם נכתב קודם הלואה וצ"ע מי כתבו הסופר הרי צריך שיניח לד' רשי' לכ"ע התורף והלוה הרי לכ"ע כותבין שטר ללוה וכ"כ תוס' ב"מ י"ב ע"ב טעם הדבר ובפ' הכותב כ' רשי' לשם מלוה אחרת וזה א"ש טפי: וכ' עוד רש"י על ד' ר"נ שנכתב שלא לשום אשה ר"ל דוודאי אי ידעי' דהאי שמצאו באשפה הי' כ' לאיש אחר שנמלך והשליכו הי' אפשר לומר דכה"ג לא מקרי מחזי כשקרא ולא כמ"ש בשם רשי' פ' הכותב אמנם ר"נ דנקט אפי' מצאו באשפה ע"כ ר"ל דהאי גרע דדלמא להתלמד שלא לשום אשה נכתב: והנה ד' הר"י מדנפיר בכתובות צע"ג דהרי ר"ל אפי' לכתחלה קאמר כמבואר בתוס' ג' ע"א ואח"ל דלדר"י מדנפיר באמת גרסי' וחתמי דיעבד מ"מ הרי רב ור"א פוסק דאפי' לכתחלה א"צ שיניח ותו למאן דמוקי מתני' כר"מ וע"כ דווקא לכתחלה קאמר וק' לכתחלה מאי קאמר מפני התקנה לכתחלה משום מחזי כשקרא אסור וצ"ע: והנה ד' הש"ך חו"מ סי' מ"ו דבאשרתא הרמב"ם מתיר אפי' החתימה ואף דל' הרמב"ם ל"מ כן והי' לו להביא ראי' מקו' הלח"מ דאל"כ למה חותמין שטר ללוה: סוגי' דשי"מ גיטין פ' כל הגט תמצא בליקוטי חבר חלק שלישי בענין הניחו זקן פ' כל הגט רשי' במתני' ומדאוריי' נפקא לן דמוקמי' כל דבר אחזקתו נ' כוונתו דהנה נ"מ במתני' לענין זקוקה ליבם וא"כ הרי לך חזקת זקוקה ליבם נגד חזקת חי ומאי אולמא וביבמות פ' האשה בתרא מבואר דחזקת זקוקה מקרי חזקה ומה גם לרשי' דס"ל מחזקי' מאי' לאיסור וודאי הוה חזקה לזה כ' רשי' דחזקת חי עיקר חזקה דהיא דאוריי' דהיינו דנפקא לן מקרא דמוקמי' כל דבר בחזקת שהנחכו אותו: השולח חטאתו תמה"י יל"ד למה לא נקט תנא הכא ג"כ זקן או חולה ששלחו חטאתם בשלמא בתרומה ל"ק דאין דרך שתשבוק אשה לבעלה זקן או חולה ותלך לה וכ"ת למה"י הוה רבותא טפי א"כ כיון דכבר ידעי' ממביא גט מתה"י דמותר לשלוח גט ממה"י הניחו זקן ל"ל ונ' דלקמן אמרי' גט לא אפשר פי' רשי' דא"כ לא יוכל לשלוח גט ממה"י א"כ הרי חזי כיון בע"כ במה"י סמכי' אחזקת חי ה"ה בזקן או חולה ומעתה באמת הא דהתירו מס' ליעול חולין לעזרה הוא רק ג"כ משים מה"י והתם עיקר תקנה פי' ולהכי נקטו מתני' מה"י: ל"ש אלא זקן שלא הגיע לגבורות נ' דרבא ק' לי' האי זקן ל"ל ליתנו חולה לחוד אלא ש"מ זקן דומיא דחולה מה חולה חולה ולא גוסס כך זקן שחי