ליקוטי חבר בן חיים ז קנו

תמוה בעיני כולא מלתא דס"ת לא הוה כ"א שקלא וטריא דרב יוסף לעיל ומה זו קו' לתוס' אבל באמת בס"ת ליכא שום סברא להכשיר משום שמו ושמה כדאי' התם ובחי' רמב"ן באמת שבק ס"ת מה"ט: באו"ד וא"ת ע' ריש דברים בחי' שתי' תוס' דאברירה לא שייך יתר על כן ואמנם לתי' בתרא דהכא ליתא להאי תי' והיינו דמק' קו' זו כאן לבסוף: ולכאורה יש לתרץ דמתני' דידן דהיינו סיפא גם לר"מ אתי' ולענין חתימה וכן ד' הרמב"ן בחי' ודווקא רישא בעשוי להתלמד מ', דלא כר"מ אמנם מתני' דטופסי גיטין למאן דמוקי לה כר"א דווקא ל"ש יתר על כן ואפי' למאן דמוקי לה כר"מ כיון דמדינא שרי אפי' תורף רק משום קטטה א"כ וודאי ל"ש יתר על כן אלא שהתוס' לטעמיי' דס"ל דמתני דידן ע"כ לא אתיא כר"מ דלר"מ בעי' מוכח מתוכו א"כ שפיר ק' להו למאן דמוקי מתני' דטיפסי גיטין כר"א לתני יתר ע"כ: והנה הש"ס בזבחים ממתני' לא פשיט דסתמא פסול כ"א מריא"ש וע' תוס' זבחי' מ"ש ואפשר לומר דאי לאו דריא"ש הייתי אומר דמשו"ה הכותב תורף פסול דלמא סופר זה שמע שיש קטטה בין ראובן לאשתו לאה והכין לו הגט ואח"כ בא ראובן אחר ולקחו וא"כ בפי' נכתב שלא לשמה אבל מדקאמר ריא"ש דאפי' הניח שמי ושמה לא סגי כ"א צריך שיניח גם הרי את מותרת והתם מאי חשש איכא ש"מ דהטעם משום דסתמא פסול: וע' בחי' רמב"ן למה לא פשיט הש"ס מקרא דוכתב וזכיתי לכוין לדעתו בתוס' לעיל ד"ה הא לאו בני דעה דלמסקנא דכולה באמת לא בעי' וכתב אמנם לתוס' לעיל דלא מפ' הכי ק' וי"ל דמ"מ לא ידעי' אם הסופר עצמו שכ' טופסי גיטין רוצה אח"כ לגרש אשתו בגט זה דהו"ל וכתב ומ"מ סתמא נכתב ומנא ידעי' דפסיל: תוס' ד"ה לאיזה שארצה מבואר מד' התוס' דאפי' למאן דאי' לי' ברירה הכא פסול וא"כ לא הוה ס' גירושין וכמ"ש הרמב"ם משום דברירה הוה ס' אלא שיש לדקדק א"כ מאי קאמר הש"ס לקמן ואזדא ר"י לטעמא הרי אפי' מאן דפליג על ר"י מצי סבר הכו וצ"ל כיון דבאמת ר"י לית לי' ברירה א"צ לסברא זאת אבל תוס' כ' זאת לדידן: רשי' ד"ה הא גדולה לא רצה רשי' לפ' דהקו' דלמא הבעל יבא ויערער כך מיהת דומיא דשט"ח דמייתי דהלוה מערער דמ' לרשי' דאי בעל מהימן גם לנו יש לחוש ותו דאם באנו לחוש לערעורו של בעל הרי בכל גט יכול לומר נפל ממני והיא מצאתו וכ"ת א"כ ל"ד לשט"ח לא היא חומרא דא"א שקולה כ"כ כטענת לזה אלא דלמ"ש הרמב"ם דאדרבה אין דין אי' כדין ממונות דאין אשה מקלקלת וודאי ק' מאי מק' הש"ס וצ"ל דוודאי אם לא היינו יכולין בקל לסלק החשש היינו סומכין על זה אבל הרי אין אנו צריכין כ"א לתקן שיכתבו סימן או דורות ושוב אין כאן חשש ולמה לא נתקן או"ו דאין זה חשש כלל: רשי' ד"ה הא אמרי' ע' רש"א ונ' דהא דלא חיישי' לנפילה היינו חזקה דאדם משמר את שלו וכ"ז בשט"ח משא"כ בנמלך לגרש למה לו גט זה א"כ משליכו לאיבוד וכמ"ש רשי' וזה ל"ד לנפילה: אלא שהרמב"ן בחי' הק' דלמסירה איכא למיחש בשט"ח ותי' דמסירה ונפילה חדא מלתא והיינו דאמרי' חזקה כל שהוא ביד אדם היא שלו ומה"ט באמת כ' כאן הטעם שמא עיניו נתן בה ורש"י לא ניחא לי' בס"ד בזה דאין זה דמיון טוב להק' דהתם השטר בא ליד המלוה מיד הלוה אלא שהלוה אין לו לפרוע והולך המלוה על חבירו משא"כ כאן ואמנם במסקנא דמוקמא למתני' כר"א כ' רשי' דלר"מ אפי' להא ג"כ חיישי': בענין הכותב טופסי גיטין פ' כל' הגט. רש"י ד"ה הכותב סופר ר"ל דהו"ל למתני מותר לכתב תופסי גיטין ובלבד שיניח אלא דבמתני' בסופר מיירי ור"ל דל' דמתני' מסעיי' למ"ד דמשום תקנת סופר היתורו: וק' לי' לרשי' כיון דבכתיבת גט אומנתו למה יקדים לכתב ולזה כ' רשי' שמא אז יהא טרוד בשטרות אחרי': רשי' ד"ה צריך שיניח כוונת רשי' דאף דאמרי' בגמ' דגזירה שטרות אטו גיטין מ"מ זמן מן הדין אין לו לכתב גם בשטרות ואפשר דרשי' בא ליישב בזה למאן דמוקי מתני' כר"מ וא"כ בגט גופא רבנן גזרו משום קטטה והבו דלא לוסיף עליו ולמה נגזור עוד שטרות אטו גיטין דאין זה דומה לדר"י דעכ"פ בגיטין לר"י איכא חששא דאוריי' בתורף משא"כ לר"מ אמנם מדעכ"פ מקום הזמן צריך להניח בשטרות שוב התקינו שיניחו הכל כמו בגיטין ודוחק: ואולי גם בשטרות יבא לידי קטטה אם ישמע הלוה שמו מפי הסופר וכן המוכר והוא לא ידע