ליקוטי חבר בן חיים ז קנג

נמי וכדמשני לי' אדעתי' דנפשי' עבוד א"כ עיקר הטעם בחש"ו דלאו לדעתי' דנפשיי' עבדי וק' אכתי לאו בני כריתות נינהו וצ"ל כמ"ש תוס' והשתא יק' לתוס' למה שוב הוצרך ר"נ במסקנא להך אדעתי' דנפשי' הרי לאו בני כריתות: באו"ד ומהני בשוטה כוונת דבריו דאל"כ ק' ל"ל קרא בחרש וחרשת: או"ד ואי לא בעי' דברי רש"א בזה תמוהי' מאוד דחרש וקטן דווקא קאמרי תוס' דשיטה עכ"פ פסול וגמ' מוטעת נזדמנה לו שא"א ליישבה בלא"ה: תוס' ד"ה אלא מעתה ע' במהר"מ לובלין ביאר דברי תוס' וי"ל דבל"ה הוה ס"ל מתני' ר"מ ובריי' ר"א משא"כ לר"ה דמוקי מתני' כר"א ק' מבריי' ונ' דבאמת קו' תוס' אזלי לפי' ר"י דגם ר"ה מוקי מתני' כר"מ: גמ' והיא ששייר מקום התורף ע' רש"א ונ' דבאמת בחש"ו דווקא לא גזרו טופס אטו תורף דאין דרכם לכתב כ"א מה שיצוו להם משא"כ בנכרי וא"כ אפי' טופס לחוד ג"כ אסור ושפיר נקט תנא נכרי אטופס ואולי זה כוונת תוס' שכ' אמתני' קאי דלכאורה הא אפשר לפי דאבריי' דנכרי פסול קאמר והוא ששייר מקום התורף כלומר ר"ה מכשיר בעומד ע"ג אם שייר ובריי' דנכרי פסול בלא שייר אא"כ יק' מ"ש נכרי דנקט אלא ש"מ דאתתני קאי ובנכרי פסול טופס לחוד ג"כ ואמנם פשט ד' תוס' לאפוקי מפי' הרמב"ם דס"ל דשמואל אדר"ה קאי: בענין הכל כשרין להביא פ' המביא תניין בדשוו' והגדול קודם שמסרו נ' כוונתו דחף שאח"כ יצויהו עוד הפעם למסרו כיון שהקבלה היתה קודם שהגדיל שוב לא מהני אמירתו עד שיטלנו הימנו ויחזור ויתנו לה: ויל"ד מ"ש במציעתה תני לסומא בין חרש לשיטה ונ' דרמז לן תנא דשיטה דתנן לאו דומיא דחרש וסומא שהם באמת חרש וסומא כ"א האי שוטה עתים חלים עתים שיטה אעפי"כ כשהוא שיטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו: ודתנז לכולהו משום דבעי למתני סיפא חזר ונתפקח ודלא סמיך אסיפא היינו משום דבסיפא מ' דבאחת לחוד תלי': בשו' ד"ה לאו בני דעה יל"ד הרי שליחות דגיטין לאו מההם ילפי' כ"א מושלח ונ' ד' רשי' דגם בקדשי' באמת מושחטו אותו ילפי' אלא דהש"ס בקידושין מק' א"כ איש שה לבית אבות ל"ל ומשני לאשמעי' דאיש זוכה ואין קטן זוכה וזכיי' מטעם שליחות ש"ת דאין שליחות לקטן ומעתה מהתם ילפי' לכל התורה דקטן לאו בר שליחות אף דאמרי' התם דמקדשים לא ילפי' היינו גוף השליחות אבל מאחר דידעי' שליחות שפיר ילפי' הא מלתא מקדשים: וזה ג"כ כוונת תוס' ד"ה נכרי נמי דהו"מ למימר כוונתם ג"כ אף דהא דרשי' דבני ברית בתרומה כ' ומתרומה לא ילפי' היינו ג"כ עיקר השליחות אבל בתר דידעי' שליחות שפיר ילפי' מגם דבעי' בני ברית: וע' בר"ן שהניח בתימא ד' בה"ג שהביא ראי' משמות מובהקי' וע' לח"מ שטרח ליישב ולי נ' כוונת בה"ג דכל גט שנכתב בערכאות ע"כ מונח ביד ערכאות ג"כ לשעה חדא אלא שהבעל נטל אותו אח"כ מידם ומסרו לאשתו וה"נ השליח נוטלו תיד הנכרי ומסרו ומה"ט העיטר מכשיר אפי' להנשא לכתחלה ואפשר ד' בה"ג דלא קיי"ל גם בערכאות כר"ש כ"א גזרי' דלמא אתו למסמך עליי' או דס"ל דהתם הוא דלא גזרי' מובהקי' אטו אינן מובהקין אבל הכי וודאי יש לגזור דלמא אתו למסמך אגוי לחודא: תוס' ד"ה מתי נוטלו כוונת דברי' דלכאורה סגי באשתמודעינה כמו גבי חליצה וע"ז פלפלו בתוס' וע' ר"ן הביא ראי' מאבא בר מניומא לקמן ובאמת י"ל דהני תרי לישני לקמן בעובדא דאבא בר מניומא אי א"ל ולא את או לא תלי' בהא אי שליח שאינו מכיר האשה יכול להיות שליח או לא: גמ' ממי נוטלו יל"ד תרתי ל"ל ונ' דלכאורה כיון דלר"א בעי' ע"מ למה צריך לידע למי נותנו הלא יכול לסמוך אע"מ וצ"ל דאם יש על הגט עי"ח הרי אין צריך להביא הע"מ לפנינו וא"כ שפיר יש לחוש דלמא לא הי' שם עי"מ כלל ואטעוהו אטעוהו אמנם אכתי בגט שאין עליו עדים יהא סומא כשר לשליחות דהרי צריכה להביא ע"מ לפנינו אע"כ משום דאינו יודע ממי נוטלו: היאיך בני אדם וכו' נ' דה"ק וכ"ת ה"נ דסומא אסור באשתו א"כ בני אדם איך מותרים בנשותי' בלילה: א"נ ה"ק וכ"ת איץ דנין אפשר משאי אפשר לא היא הרי ב"א בלילה אפשר לאור הנר אלא דמגונה ואי הוה נדנוד אי' לא היה חיישי למגונה: ובס' מחנה חיים הביא בשם גדול א' לה"ק מ"ט לא נקט ר"י אפכא דאיך סומא מותרת בבעלה