ליקוטי חבר בן חיים ז קמח

ואמנם מה שהק' רש"א מ"ש דהתם מ' לי' סתמא אפי' מתקן והכא לא ח' לי' י"ל דהרי דיו ע"ג סקרא ע"כ מיירי היכי דאינו מתקן דאי מתקן אפי' דיו ע"ג דיו נמי ומדדיו ע"ג סקרא מיירי דאינו מתקן ה"ה דיו ע"ג דיו דומיא דהני מיירי: והנה בשבת הק' תוס' לראב"י מני מתני' והק' רש"א דלמא מתני' בס"ת לרבנן או"ו לרבנן ג"כ הוה כ' מדאוריי' והנה באמת גם הראשונים דקדקו מל' אין השם מן המובחר דמ' לכתחלה דווקא אבל קו' רש"א לק"מ דכוונת תוס' דר"ח ק' לי' הרי פטורא דמתני' אינו רבותא דספק חיובא לפטור וכיון דלר"י משכחת לה חיובא כגון בס"ת וגט ולא נקט תנא לרבותא ש"מ מתני' דלא כר"י והך קו' ק' לראב"י למה נקט מתני' חיובא בגט לכ"ע וע"ז ס' תוס' דראב"י לא דייק הך ק' ומ' לי' דמתני' בא רק לאשמעי' דרוב פעמים פטור ואולי הא גופא אחא לאשמעי' דהכי דאינו מתקן כ' השני אינו כתב וי"ל דר"י מס' לי' אי כר"ח אי כראב"י והנה לר"ח ע"כ דיו ע"ג סיקרא ג"כ פטור דאל"כ ק' שוב לאשמעי' מתני' דחייב ואמנם לראב"י דמתני' לאו בהכי מיירי שפי' י"ל דדיו ע"ג סיקרא חייב: רשי' ד"ה מקלקל הוא נ' כוונתו דפלוגתיי' אי מוחק דינו לגמרי כמקלקל וא"כ בעי' ע"מ לתקן דווקא וזה ל"ש כאן משא"כ אידך מ"ד ס"ל דמוחק ומקלקל הוא דפטור משא"כ הכא דאינו מקלקל כ"כ שפיר חייב: ואמנם תוס' פי' בד"א: בעי מני' ר"ל מר"י יל"ד הא ר"ל גופא קאמר לעיל ומאי קמבעי' לי' ונ' דמשו"ה קאמר ר"ל כתב עליון כ' כלומר טעמא דמחייב בשבת משום דכתב עליון כתב וה"נ שרי או דלמא התם במלאכת מחשבת תלי' וכיון דתיקון תיקון ולעולם אינו כתב ואמנם ר"י הו"ל להשיב אסור או מותר ומדכפל ואמר כתב עליון אינו כתב דייק ר"ל דר"ל גם לענין שבת לגמרי אינו כתב ומשו"ה אק' לי': ויל"ד על הרמב' שפסק דיו ע"ג סקרא חייב ור"י גופא אמר וכי מפני שאנו מדמין ולא מצאתי מי שהרגיש בזה: ומ"ש רשי' לקמן בדר"ח על כל אות ואות דלא נטעי דסגי באות א' לשמה כדאמרי' בברהדוא בפ"ק דהתם אשליח קאי דא"צ לעמוד כ"א על אות א': בענין נייר חלק פ' המביא בתרא רשי' ד"ה הא ליכא בא ליישב קו' תוס' דנייר חלק אפי' כי לא ערער הבעל הוה רבותא טפי מכתב היכא דערער והך רבותא הו"ל לאשמעו': תוס' ד"ה טעמא בעל שאמר וכו' ע' בר"ן: והק' רש"א לתי' קמא הרי ע"כ קראוהו ומסיק דלתי' זה פליג שמואל ארב דימי והנה אי הוי ס"ל לתוס' כרשב"א דלמסקנא דווקא היכי דבדקינא מיירי א"ש דלמסקנא לא קאמר שמואל פליגא אבל ד' תוס' דלמסקנא לא אצטרך לאוקמי היינו דקדוק וא"כ הול"ל פליגא דשמואל ונ' ד' תי' זה של תוס' רב דימי מיירי דווקא היכי דהבעל מוציא לעז משא"כ היכא דהבעל שתק ולא ערער כשר אפי' היכא דלא קראוהו: תוס' ד"ה ושמואל נמי ע' רשב"א דהיכא דאבד לא חיישי' ולכאורה הטעם משום ס"ס ס' הי' כ' במי מילין וס' הי' נבלע ותוס' לטעמיי' דשם אונס חד הוא לא מקרי ס"ס א"נ כמ"ש הר"ן דמטעם בעל שאמר גירשתי נאמן כיון דאמר ה"ז גיטיך: תוס' ד"ה צריכי למקריי' בסו"ד דבר פשוט הוא ומרדכי בשם הר"מ חולק: בענין מאמר ר"ח יכולנא למפסליי' פ' המביא בתרא גמ' אקנויי אקניה הרעיש הרמב"ן על הפוסקים דצריך להקנות ולפי"ז הא כאן לחוש לענין הוצאת לעז על גיטין הראשונים ונ' דד' הפוסקי' דוודאי כ"ז שהי' ב"ד סמוכי' בא"י ואנן שלוחותי' עבדינן הי' שייך הפקר ב"ד משא"כ משבטלו ב"ד סמוכים אף די"ל שליחותיי' דקמאי כיון דיש תקנה להקנות לא סמכי' אזה: ועכ"פ כוונת ר"ח הי' מ"ט לא מקני' דדלמא הא דהיא נותנות שכר הסופר אבל הסופר צריך להקנות לבעל, עד"ז נ' דגם לענין נתינה הי' זה קו' ר"ח דוודאי כל גט שוה פרוטה ברבות הימי' לצור עפ"י צלוחתו אבל מאחרי שהיא מקפדה על הגט להנשא בו ולגבות כתובתה א"כ אינו ראוי' לצור עפ"י צלוחתו והא גופא ק' לר"ח ליעבד כדעבדי' השתא ליתן בידה פסק ב"ד שנתגרשה ולא תצטריך להקפיד על הגט ויהא בו שוה פרוטה ובזה נתיישב כיון דר"ח בעי שו"פ א"כ לא מהני צירוף היאיך היא מפ' מתני' בעלה של זית ולמ"ש א"ש דגם עלה של זית לצור עפ"י צלוחיתו שוה פרוטה,