ליקוטי חבר בן חיים ז קלח

ובזה יש להסביר קו' הש"ס לקמן עלי' דר"א מאי קמ"ל וכו' וכי לא ידע המק' שישיב לו התרצן אי ממתני' וכו' אמנם מאחר דגם המק' ידע דע"כ הא דנקט תנא דידן גט שיש עלי' עד כותי ולא נקט כותי פסול לעדות היינו לרבותא דסיפא וא"כ שפיר מקש' דאס"ד דגם תרי כשרי' למה לא נקט גם בענין זה רבותא דסיפא ואמנם התרצן תי' דאי לאו דר"א באמת הייתי אומר דמתני' דווקא תנן דבכתב הוא דפסול אבל בע"פ באמת כשר וסיפא לרבותא דרישא תנן דבשאר שטרות אפי' חד כשר קמ"ל ר"א כו' כדכתיבנא וממילא רישא אגב סיפא תנן: רשי' ד"ה חוץ מגיטי נשים כדמפ' בגמ' לכאורה הא גם הרישא מפ' גמ' ואמאי כ' רשי' זה אחוץ מגיטי נשים ונ' כוונתו דאי לאו סיפא דחוץ מגיטי נשים רישא לא הוה ק' לן דהוה אמרי' דתנא דידן ס"ל כותים גירי אריות הן ומה"ט עדותן פסול אא"כ אמאי בגיטי נשים כשר וז"ש רשי' חוץ מגיטי נשים מפ' בגמ': רשי' לכפר עותנאי י"ל דרשי' ציין זה דהש"ס מק' עלי' דר"א מהך סיפא ודלמא בהאי כפר כותי' חבירי' הוי ומשו"ה הכשיר ר"ג לזה ציין רשי' לכפר עותנאי כלומר לשם הביאו לר"ג ממקום אחר ואינו ידוע מאיזו מקום ושפיר מק' הש"ס: תוס' ד"ה מצות כותי בסו"ד וא"ת יל"ד מה ענין קו' זו לקו' ראשונה הך קו' בפני עצמה יש להק' ונ' המשך ד' תוס' דאי לאו תי' קו' ראשונה הייתי אומר שהישראל נכנס בבית הכותי בשעה שאכל מצה של מצוה לעצמו ולקח ממצתו כזית לצאת בה וא"כ לא ק' מידי אבל מאחר שתי' התוס' דע"כ מיירי בבציקו של ישראל שפיר ק' להו לתוס': אמנם גם בד' רש"א שפיר יש להמשיך ד' תוס' עד"ז דוודאי כיון דמיירי בבציקו של ישראל אין להק' הרי חשידי אלפני עור לענין חמץ ומושב דתנן מותרת ומ"מ עדן ק' היאיך יוצא בה י"ח: תוס' ד"ה ואדם וכו' זו אף זו י"ל דתרוויי' אצטריך דאי לא תנן כ"א סיפא דהתם מיירי שראה הישראל הבצק שלא החמיץ וככהיא דתניא בציקות של נכרי אדם ממלא כריסו מהן אלא דבכותי גם אשימור מהימני ולעולם אם לא ראה הישראל הבצק אפי' אחמץ לא מהימני דלא בקיאין מהו חמץ בין סידוק להכסיפו פניו קמ"ל רישא דמצת כותי מותרת וע"כ מיירי שלא ראה הישראל הבצק דאי ראה אפי' של נכרי מותרת: רשי' ד"ה ר"א אוסר דחשידי שמא מחמיצין יש להק' א"כ מאיזה אין בקיאין בדקדוקי מצות דקאמר ר"א כיון דטעמא משום חשדא ובשלמא אד' לק"מ דרשי' דייק לדבריו מדמק' הש"ס אי ר"א אפי' גט אשה נמי לא ומנ"ל להק' דלמא התם הוא דאין בקיאין בין שיאור לסידוק אבל בעדות גיטי' בקיאי' א"מ הש"ס ס"ל דטעמא דר"א משום חשדא אבל אש"ס גופא ק' מנ"ל לפ' כן ד' ר"א ונ' דק' לי' לש"ס לימא ר"א אוסר ותו לא מידי אע"כ אי הוה תנן ר"א אוסר הייתי אומר דטעמא משום חשדא וממילא אם נותן לו כזית ואוכל סומך עליו לזה קאמר ר"א שאין בקיאין וכו' למימרא דאפי' אוכל לא סמכי' עלי' ומעתה בשלמא אי ר"א בעלמא ס"ל כותי' חשידי ולא מהימני שפיר הוצרך לבאר דהכא אין הטעם משום חשד ולא מהני חותך כזית משא"כ אי דווקא במצה משום דלא בקיאי' בחימוץ קאמר הול"ל רק ר"א אוסר: ודע דרשי' בחולין כשדחה ד' המפ' דר"א אוסר רק לצאת י"ח מצה הו"מ למדחי דברי הי"מ מסוגי' דשמעתין דאי התם משום שימור לשם מצה דווקא קאמר ר"א לא מק' הש"ס בשמעתין אי ר"א אפי' גיטי נשים נמי: גמ' וכ"ת רשב"ג נ' דהא דלא קאמר מיד בפשיטות אי רשב"ג ודאחזק בהא ולא אחזוק בהא היינו דבשלמא לגיטין לחוד הי' סברא לומר דאחזוק טפי משטרות משום דגיטין כ' בהדי' וכ' לה ספר משא"כ בשסרות אדרבא מפיהם כ' משא"כ שחרורי עבדי דלא כ' בקרא כמו שאר שטרות לא מסתבר לש"ס למימר מיד דאחזוק בהו טפי משאר שטרות וז"נ כוונת רש"י שכ' דאחזוק בהא בגיטין ובשיחרורי וכמ"ש: גמ' א"ה יל"ד מ"ט בלא זה ניחא להש"ס הא דע"א ונ' דזל"ז מ' להש"ס דה"ט בגיטין ע"א הוא דמהני וכשר משום דכיון דעידי גט אין חותמין אלא זה בפני זה וכיון דחתם ישראל עם הכותי ע"כ ידע בי' דכותי חבר הוא דאל"ה לא הוה חתום בהדי' משא"כ עכשיו דטעמא דמהימן בגיטין משום דאחזוק ק' אפי' תרי נמי: תוס' ד"ה אי ת"ק מ"מ יש לדקדק מד' רשב"ג פי' דאיס"ד גם חזקה לחודא מהני לת"ק לא הו"ל לרשב"ג לומר כל מצוה שהחזיקה בה כ"א היה לו לומר דאף בהחזיקו בה בעי' כתיבה ואף דכתיבה בעי' החזיקו בה: תוס' ד"ה רבא אמר והנה לד' תוס' פליגי ת"ק ור"ג ת"ק כר"א ואין הכותי נאמן אלא משום דעד ישראל חתים לבסוף ולהכי לא מכשיר כ"א חד ור"ג כרשב"ג ודאחזיק בגיטין ולהכי מכשיר אפי' תרי: