ליקוטי חבר בן חיים ז קלז

בימי ד"ה ע"ה הלך כ"א בשליחות דהע"ה לכבוש לצורך המלך ולא לצורך כל ישראל זהו תו"ד: תוס' ד"ה על אוירה לא גזרו עי' רש"א ולא כ' כ"א ק"ק נ' משום דיש ליישב דדלמא ר' וריב"י בהא פליגו, ר' סבר רק על אוירה גזרו ומה"ט אוסר שידה ועל מאהיל לא גזרו כלל ומשו"ה עפר מארץ עמים בא"י טהור וריב"י סבר אפכא על אוירה לא גזרו רק על מאהיל ושידה מותר ועפרה מאהיל עליו אפי' בא"י טמא ובעי הש"ס לריב"י: וע' מל"מ פי"א מטומאת מת שכ' דד' הרמב"ם דהך מתני' ר"ל אינו מטמא טומאת ז' משום אוהל אבל טומאת ערב מיהא מטמא וק' א"כ למה תניא בהדי' עצם כשעורה דאינו מטמא כלל באוהל: ויש לי לדקדק ע"ד הרמב"ם מאחר דכ' דסוריא על אוירה לא גזרו למה הביא שידה תיבה ומגדל דווקא ולא נקט רוכב על הסוס או יושב בקרון וצ"ע: וע' מל"מ מ"ש ע"ד הרמב"ם דלית לי' סברת תוס' בנזיר בענין דלתות ע"ג שורי' דהוה אוהל כ"א בפרה דווקא דלא הוה כ"א מעלה בעלמא ונעלמו דברים אלו מהנב"י מה"ת שנסתייע בד' הרמב"ם אלו לענין הפערסאל בשבת: רשי' שכותבין עליו אונו אם לקחה וכו' מבואר דעתו כהרא"ש והריב"ש שהביא הב"י סי' ש"ו דדווקא אם לקחה מע"ש התירו לו להעלות בערכאות אבל לא לקנוח דלא כאו"ז שהביא המחבר סי' ש"ו דאפילו לקנות שרי וטעם האוסרין נ' כמ"ש הר"ן בשבת פ' חביות דבנקל יותר התירו שבות דאמירה לנכרי משבות הנעשה ע"י ישראל ומכ"ש מו"מ דהו"ל ד' קבלה ממצוא חפצך וכו' ויש לתמוה דהאו"ז מיקל לקנות ומצריך להעלות בערכאות דווקא בכתב שאינו חייב עליו מן התורה ושאר פוסקי' לא הזכירו חומרא זאת ונ' דרשי' פי' אם הגוי רוצה לצאת לדרכו מ' דווקא בכה"ג שרי' וע"ז הוסיף האו"ז דכתב שאינו חייב עליו בכל גווני מותר: וע' מג"א מה שהקשה על הרמב"ם וצע"ג ולי יק' עוד בנציע תחלה קו' תוס' ספ"א אמאי לא חשיב ג"כ תנא דין סורי' לענין זתים ושדות להשכיר ולמכור לעכו"ם ולכאורה כיון דתנא דמותר לקנות שדה בשבת משום יישוב א"י מכ"ש דאסור למכור לגוי אלא דהתנא לא מיירי אלא בשדה דאיכא תרתי וק' להו לתוס' דין זתים אכתי הו"ל לאשמעי' ומעתה באמת מנ"ל להרמב"ם דבבית דליכא כ"א חדא ג"כ דינא הכי דלמא דדווקא בשדה דאיכא תרתי מותר לא זולת וצ"ע: רשי' ד"ה יישוב א"י מ' לא' כ"ד תוס' דיישוב אי' דווקא ואפי' מילה לא דחו שבת ע"י גוי והטעם דשבת עשה ול"ת ואפי' באמירה לנכרי העמידו חכמי' דברי' כדאמרי' גבי שופר דאסור לעשותו עי' גוי ביו"ט מה"ט ואמנם ביישוב א"י איכא ג"כ ל"ת ועשה לגרש הגוי מקיים ל"ת לא תחנם יישיבת ישראל מ"ע ומה"ט דחי וע' רשב"א דאפי' לבה"ג יישוב א"י דווקא לגבי שאר מצות חוץ ממילא דגלי קרא דדחי שבת: וע' רש"א מה שכ' ליישב קו' תוס' על בה"ג ומצאתי דברי' בהג"א פ' הדר שם: גמ' כדאמר רבא נ' דמייתי לדרבא אע"ג דהכא דמעלה בעראכות וודאי הגוי כותב היינו משום דקיי"ל דנדחי אי' אמירה לנכרי במקום מצוה ולזה מייתי כי היכא דאמר רבא ולפנינו הוא רב המנונא דבחולה שאין בו סכנה התירו אמירה לנכרי ה"ה במקום מצוה כה"ג דיישוב א"י: סוגי' עד כותי. מתני' כל גט שיש עליו עד כותי ע' רשי' יל"ד לפי דבריו דטעמא דפסולי כותיי' משום דחשודי אעדות שקר א"כ הכי הול"ל כותי פסיל לכל עדות חוץ מעדות גיטי נשים ואנא ידענא דאפי' לעדות בע"פ פסול משא"כ השתא דתנן כל גט וכו' יש לומר דווקא לעדות בכתב פסול דדרשי מפיהם ולא מפי כתבם אבל לעדות בע"פ כשר דלא תענה כ' ואין לומר דאי טעמא משום דדרשי מפיהם א"כ די' דלא נימא כמו שנחקרה עדותן בב"ד כמו בעד ישראל אבל אכתי אמאי פסול לא היא דאם אתה פוסלו בלא דרישה וחקירה גם בדרישה וחקירה ע"כ אתה פוסלו דלא לשוויי' כשטר שחתום בו ישראל אא"כ מדוע לא מפי רשי' דדווקא לעדות בכתב פסול וכמ"ש ונ' דרשי' דייק למלתי' מדאמרי' בגמ' אי ת"ק אפי' שאר שטרות נמי ובשלמא אי לא מסתבר לש"ס לחלק בין עדות בכתב לבע"פ שפיר מקרי עדות שקר כתיבא משא"כ אי טעמא דמתני' דעדות בכתב לא חשיב להו עדות משום דכ' מפיהם היאיך פשיטא להש"ס דשאר שטרות כתיבי או"ו דעל כל עדות אנו דנין וזה כוונת רשי' לקמן שכ' אפי' שאר שטרות נמי דהא לא חשידי ר"ל אעדות שקר וכ"ת א"כ ליתני כותי פסול לעדות נ' משום סיפא נקט הכי למימר דבגיטי נשים אפי' עדות בכתב כשר דאי לא תני הכי ס"ד דעכ"פ בעי' בגיטי נשים שיבא לפנינו ויעיד: