ליקוטי חבר בן חיים ז קלו

דהבעל צריך שיכתוב או שלוחו כמותו אמנם צריכין לידע שהבעל עשה לסופר זה שליח ולזה צריך עדי חתימה נמצא דגם העידי חתימה מעיקר הגט ושפיר בעי לשמה בחתימה: תוס' ד"ה עד שתהא לכאורה י"ל שהי' כותב הגט על קרן פרה שהיתה בשעת כתיבה שלו והי' בדעתו ליתן לה הפרה ואין זה מחובר ולאחר הכתיבה מכר הפרה ויצטרך לתלוש הקרן והעדים חתמו קודם תלישה דהו"ל מחובר וצ"ע: תוס' ד"ה דקיי"ל הל' ולפיכך יש לד' מאי לפיכך ונ' דכוונתם לאפוקי מד' הרי"ף דמכשר בעי"ח לחוד וע"ז כ' דאף בשאר שטרות – לא מכשרי' בלא עי"מ ומכ"ש בגט עד לבסוף דמסקי די"ל בשאר שטרות בלא עי"מ כשר אלא שק' מה שסיימו דבגיטין וקידושין לא מהני הודאת בע"ד תינח בקידושין אבל בגיטין שפיר משכחת שהיתה מתחלה כשנשאה גרושה או זונה ופסולה בלא"ה לכהן וא"כ נימא דכה"ג כשר בלא עי"מ וצריך לדחוק דעכ"פ עיקור ילפותא דבר דבר וממון לא ניתן אהודאת בע"ד דהרי קידושין ורוב גירושין ל"ש בהו הודעת בע"ד וע"כ רק לעדים ניתן לידרש לא זולת ואפשר שקו זו בא הרמב"ם לתרץ למה לא מהני בגירושין היכא דליכא חב לאחרים הודאת ב"ד לזה כ' היאיך אפשר היום יבואו עדים על א"א שזנתה ויחויבה ב"ד מיתה ומחר יבא בעלה ויודה שכבר גירשה וע"ד שהקשו תוס' בב"ב במאי דבעי למימר התם דבעל שאמר גירשתי גם לעבר נאמן: ומ"מ בד' תוס' אלו יש להסיר קו' הר"ן פ' המגרש מעל הרמב"ן שכ' דבדי"מ מסירה קונה לר"א אפי' בלא עדי' מטעם הודאת בע"ד והק' הר"ן גם בגיטין נימא הכי ובמ"ש תוס' מתורץ שפיר: בה"י בענין עבד שהביא גיטו גיטין פ"א: ע' ר"ן ורמב"ן שיישבו למה נקט תנא דבריי' עצמך ונכסיי וי"ל דתנא מיירי אפי' היכא דאמר חוץ ולהכי בעינן עצמך ונכסיי דבכל נכסיי לא הוה כרות גיטין לר"מ אלא דלד' הרי"ף אין חילוק: סברת אביי' נ' דמשום לעז הוה ומשו"ה מהדר לי' רבא דליכא לעז דידעו כ"ע דלממון בעי' קיום דווקא ומ"מ אמר אביי בלי"ב דאי נימא דא"צ לקיים הגט בשביל עצמו יוציאו לעז ויאמרו כיון דלא קיים אנכסיי שמ' סזוייף הוה ואמנם אם נצריכנו קיום גם על עצמו ישתדל לקיים כל הגט ואהדר לי' רבא דל"ש כלל כי יאמרו אין עדי' מצוי' לקיימו והביא ראי' מעצמך ונכסי' דאי חיישת ללעז גם בעצמך ונכסי' נחיש והיינו דקאמר א' זה וא' זה כי היכא דבהא לא חיישי' ללעז בהא נמי לא חיישי': והנה הרשב"א הק' ע' ד' רשי' מנ"ל דר"מ פליג כה"ג אר"ש ותו באין שם אלא אותה השדה מאי קאמרת ונ' דאדרבא מדחזי' בתוספתא דגם באין שם אלא אותה השדה פליג ר"מ ש"מ דגם היכא דל"ש נחת לשיעורא פליג משום לא פלגי' דיבורא וכ"ת א"כ אמאי לא מ"פ רשי' כתוס' נ' דמ' לי' לרשי' מדנקט בתוספתא הא דאין שם וכו' למלתא באנפי נפשי' ש"מ דלעולם דר"ש לאו אהא קאי: והנה הרא"ש כ' דלרשי' ורי"ף ע"כ מיירי דאין לו מטלטלין ל"ד הרי"ף וודאי בהכי מיירי דאי יש לו א"כ מתקיי' כל נכסי אמטלטלין ול"ש פלג' אבל לרשי' ביש לו מטלטלין שריר קפליג ר"מ משום כיון דנחת לשיורא: בענין סוריא כחו"ל גיטין פ"א בא מני' מרחב"א לכאורה ממ"נ ידע הבעל אבעיא דאסור לצאת לסוריא א"כ מאי מבעי' לי' במוכר עבדו ואי לא ידע ליבעי' הא אי שרי לצאת לסריא און לא ונ' דידע דסוריא דינה במקצת דברים כחו"ל ובמקצת כא"י ומס' לי' מ"ט אי ספיקא הוה או וודאי כחו"ל אלא שהחכמים החמירו בה במקצת כא"י ומעתה אי ספיקא הוה וודאי אפילו מס' אסור לצאת לחו"ל אבל מ"מ מספיקא לא קנסי' למוכר אבל אי וודאי כחו"ל גם למוכר קנסי': והנה פשיט לי' מעכו נ' דהכא פשיט לי' דענו מה"ט לא הוה כא"י לעבדים משום דלא כבשוה עולי בבל אף דהוה א"י גמור כדאי' בס' יהושע ומכ"ש שלא כבשו סוריא שהיא הלאה מעכו וא"כ א"נ כיבוש יחיד שמי' כיבוש לא עדיף מיהת מכיבוש יב"נ: תוס' ד"ה המוכר י"ל דלענין גיטין פשיטא לי' מדתנן מענו לצפון הוה חו"ל לענין בפ"נ וע"כ לא פליג ר"מ אלא אעכ' גופא אבל אסוריא שהוא מעכו לצפון מודה ואמנם לענין מוכר עבדו לא ידע האי בעל הבעי' לדיוקא לגיטין אין לעבדים לא: רשי' ד"ה כיבוש יחיד כוונת דבריו דוודאי גם בימי ד"ה ע"ה הי' כל ישראל ביחד וכ"ת לא הלכו כלם במלחמה ואטו בימי יב"נ הלכו כלם כ"א אלא דהחילוק בימי יב"נ הלך כ"א בשליחות כל ישראל משא"כ