ליקוטי חבר בן חיים ז קל

יום עד בכדי שתרד מן המטה ותדיח פניה ועד בכלל, ומן אז מתחיל זמן הנקרא אחר וא"כ כל שלא שהתה כ"כ אפי' משהו פחות הו"ל אחר וחייב אשם תלוי ולכן אם שהתה רק כדי שתרד מן המטה לחוד בלא הדחת פנים הו"ל בתוך חיוב של אשם תלוי, ומ"ש ב"י שע"כ צריכה להדיח פניה לבדק עצמה זו ליתא, דאה"נ אבל האי וחדית פניה בש"ס לא נקיט אלא לסמוך בעלמא לשער בו הזמן וכוונת הטור שבדקה עצמה בתוך כדי שתרד מן המטה בלא שיעור הדחה וזה אמת ונ"ל הא דלא שיעור הטור בהושטה תחת הכר ותיטול עד ותיבדק בו משום דס"ל דלא בקיאי עתה בשיעור בדיקה אבל הורדת המטה קל לשער גם לדידן ולכן נ"ל אם שהתה יותר מכדי הורדת המטה יש לסמוך גם בז"ה שלא לאסרה אכ"ע לכל הפחות כמ"ש הש"ך סק"ז, וגם בבעל הראשון יש לצורפו לקולות אחרות עכ"פ, אמנם בפ' התכלת מ"ד ע"א משמע שהי' רגלים לעלות על המטות בסולם וא"כ נפל פותה בבירא נתת דבריך לשיעורין ע"כ נראה דמיטה פחותה שבמיטות אמרי' ע"כ אם שהתה יותר מזה השיעור אע"ג דאין אנו בקיאין מ"מ יכול להצטרף עם קולות אחרות להתירה כבעלה ומש"א בסמוך איה"י: סעי' ב' בכדי שתושיט ידה הוא סברת ר"ח מש"ס י"ד ע"ב אבל ר"א ס"ל התם דה"ה שתרד מן המטה ותדיח פניה עם העד בידה ובש"ס אסיק בקושי' ע"ש וסמ"ג וסה"ת פסקו כר"א וכן משמע מפי' רש"י ז"ל בש"ס ס' ע"ב ד"ה בעלה באשם תלוי ע"ש ומ"ש בחידושינו שם וב"י תמה מ"ט פסקו כר"א דקיימא בתיובתא וכבר כ' הב"ח דמשום קו' לא דחינן לר"א שהוא בתרא דהרי לא אמרו תיובתא ועמ"ש בזה רשב"ם בב"ב נ"ב ע"ב ד"ה ק' וכו' ופסיק ר"ח ע"ש ועמ"ש הרא"ש פ' במה מדליקין ס"ו ב' וק"ל: והנה שם בש"ס נדה ט"ו ע"א כ' תוס' ד"ה האי עד בידה וכו' וצ"ל לפירושו בברייתא באין עד בידה וכיון דמתני' איירי ביש עד בידה עכ"ל, ודבריהם צריכין ביאור דמנ"ל להמקשן דהברייתא קאי אמתני' וצ"ל דאי ס"ד בברייתא מיירי באין לעד בידה א"כ מה שיעור לקיחת העד יש שהעד מוכן תחת הכר ויש שאין לה עד מוכן ותלך למקום אחר לטלו ובשלומא ר"ח מגהי' מתני' ה"ק אחר זמן כדי שתושיט, וכו' זהו אחר זמן שיחלקו בו ר"ע ורבנן כדי שתרד וכו' וקאי ארישא שהעד מונח תחת הכר אבל בברייתא שלא הוזכר כלל שום דבר אי אמרת בשלומא דקאי אמתני' ועד בידה כבמתני' דמיירי להדי' כשיעור תיבה שהעד בידה א"ש דגם ברייתא עלה קאי ומיסתם סתם לי' אבל אי נימא דברייתא לא קאי אמתני' ומיירו באין עד בידה ולא הוזכר נמי תחת הכר כלל א"כ איזה שיעור תתן וכה"ג אמר הש"ס בחולין ל"ב ע"ב אפי' מעלמא נתת דבריך לשיעורין ופי רש"י פעמים קרוב ופעמים רחוק ע"ש וא"ש, והנה כ"ז למאן דהומ"ל דאין סתם אשה צריכה בדיקה לאחר תשמיש כסתמא דש"ס דנדה י"ב ע"ב אמנם הרמב"ם והג"ה מיימוני בשם ר' שמחה פסקו דכל אשה צריכה בדיקה אחר תשמיש וכמ"ש לעיל בסי' שלפני זה סק"א וסק"ג בביאור א"כ לק"מ קו' הש"ס א"ר יושיע דברייתא מיירי באין עד בידה וכנ"ל נשים דמכניסים עד לעצמן במטה כדי לבדוק ולא קאי אמתני' כלל וא"כ ממילא הלכתא כר"א כדי שתרד מן המטה ויש לנו עמודים גדולים לסמוך ע"ז לצרפו למ"ש בס"ק שלפני זה ע"ש: סעיף ג' לבדוק בו ותקנת עצמה, פתח בבדיקה וסיים בקינוח כ"ז ר"ל שיטלנה ע"מ לבדוק בו אבל השיעור הוא רק כדי שיעור קינוח ונימשוך למ"ש בב"י להק' על הפוסקים שכ' שתבדוק בו והרשב"א שהקשה אלשון ותבדוק בו הא משכחת שיעור וסת אלא לקינוח ולא לבדיקה כבש"ס י"ב ע"א וע"ז תי' רשב"א דבדיקה דהכא היינו קינוח כמו ותדיח פניה ומפני כן דחה הרב ב"י לשון הפוסקים מהלכתא ופסק שתיטול עד ותקנח אבל מהתימא אם יתפרש דברי הרשב"א כפשטן הרי דבריו נפלאים דמה קו' מהענין אותו יום שהוא רק לקינוח ולא לבדיקה ואחר זמן שהוא יותר מזה הרבה אע"כ קו' הרשב"א היא כך כיון דאיכא לפלוגי בין קינוח לבדיקה מאי מקשה הש"ס שם י"ד ע"ב שיעורי אהדדי דלמא להדיח פניה שהוא קינוח בעלמא נותנין שיעור הורדת המטה ולבדיקה שהוא שיעור ארוך ניתן שיעור השטת היד שהוא שיעור פחות ולעולם אידי ואידי חד שיעורי הוא ומשו"ה נדחק לתריץ דבדיקה דהכא נמי היינו קינוח ותי' דחוק וקו' זו כבר הקשה הר"ן ותי' בהיפוך דהדחת פנים היינו בדיקה והכא הוי קים לי' להש"ס וא"כ ס"ל להפוסקים כהר"ן: ולפע"ד יש להכריע דודאי ע"כ נסבול דוחק לומר דהאי עד שתבדוק ושיעורי דתדיח פנים חד שיעורי הוא משום קו' הר"ן והרשב"א הנ"ל וממילא נאמר לחומרא דעד שתבדוק היינו קינוח כמו הדחת פנים אמנם להפוסקים דס"ל סתם בדיקה אינה לחורין ולסדקין הביא הרב ב"י לקמן סי' קצ"ו אך הוא יותר מקינוח דעלמא אלא הכנסה לבית החיצון אין כאן