ליקוטי חבר בן חיים ז קכח

שהאמת משויתה נחד"א לא נאמין עתה באומדנא בעלמא כ"א בהוצאת אמתלא מפיה ממש ומכ"ש באמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני דגרע מא"א אני כ"ש בסעי' הקודם, הה"נ באומרת שהרגשה כאב בבני מעים דחד דינא אית לי' עם טמאה אני כמ"ש ובהא איירי הירושלמי שהבאתי, אמנם בהך דמהרי"ו מיד כשאמרה הרגשתי כאב בבני מעים הרגיש בעל שמחמת קטט הסית אביה ולא המנה ובהא אפי' אמרה בפי' טמאה אני לך או א"א וכה"ג מהני אח"כ באומדן בעלמא כי מעולם לא נעשית חד"א ומ"ש רמ"א והוא יודע ומכיר שמה שאמרה תחילה וכו' ר"ל שמתחילה הכיר כן גם קודם ששכבה עמו ואז מהני מה שבאת לשכב עמו אח"כ וכנלע"ד לדינא ונכון בעזה"י: סעי' ד' אבל אם ראוה לבשה וכו' העיקר לפ"ד בזה מ"ש פלתי במסקנא דגם רמב"ן לא אמרה אלא בשהיתה נדה באמת ואחר שכבר עברו ימים ימים שראוי לספירה ולטבילה אפי"ה היתה עדיין לובשת בגדי נדה ובפי' אמרה טבלתי אז לא מועיל אמתלא או שעברו ימים הוסת שאז אסור לבא עליה בלא שאלת פיה והי' לובשת בגדי נדה ולבעלה אומרת טהורה אני ונותנת אמתלא ובכה"ג מחמיר רמב"ן, אבל בשהוחזקה טהורה משום לבישת בגדים לחוד מועיל אמתלא לכ"ע והדברים נ' להמעיין ברמב"ן בפנים: סעי' ה' אמרה פלוני חכם טיהר לי וכו' הרמב"ן כ' שכן קיבל מרבותיו כמ"ש הר"ן בשמו והוא ז"ל רצה להוציא כן מש"ס ר"פ המדיר כמבואר ברמב"ן שם דעתו ודעת החולקים ונ"ל דמעולם לא חלק אדם על קבלת רבותיו של רמב"ן ז"ל והוא דהם סוברים דהא דקיי"ל כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים, ואם בא אח"כ ע"א ומכחישו לא מהימן דהו"ל דבריו של א' במקום שנים וע"ז בא קבלת רבותיו של רמב"ן ז"ל דאם הראשון אמר משמו של השני אזי אם יבא אח"כ השני ומכחיש הראשון לא נימא דהראשון הו"ל כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים אלא הו"ל כב' עדים המכחושים זא"ז וישאר הדבר כמות שהי' ולכן הפרי נשאר בטבלו כשהי' וכן הכתם אי הוו הי' ידוע לנו מתחילה שמצאה דם על העד או מצאה כתם נמצא היתה עלינו בספק נדה עד שתחקור אצל חכם והשתא היא והחכם מכחישים זא"ז ואין הכתם לפנינו אזי נשאר הדבר בספק נדה כמו שהי' ודין זה אמת בלי ספק ואין צריך ראי' אבל לומר בהיפך שיהי' החכם נאמן כתרי להכחיש האשה לגמרי אשר ע"י כן תפסיד הכתובה זה לא שמענו וזה שבא רמב"ן להוסיף על קבלת רבותיו דאפי' בכה"ג נאמן החכם וע"ז חלקו עליו כל הראשונים, ובכה נתישבו דברי הרא"ש ר"פ המדיר עם הרא"ש פ' שבועות העדות וברי' פ' שבועות העדות הארכתי עד מאוד בדברי הרא"ש אלו ועמ"ש ב"ש בש"ע אה"ע סי' קט"ז: וכן מ"ש פליתי בזה אינו לפי כבודו וגם מ"ש דלישנא בתרא דש"ס רצה למתצוא אקימתא בלא עדים במ"כ נתחלף לו בין לישנא קמא ללישנא בתרא גם מ"ש דהוחזקה נדה בשכינותא לוקה הו"ל התראת ספק דלמא תתן אמתלא ליתא דכיון שקיבלה התראה ולא נתנה אז אמתלא שוב אינה מועיל וכ"ז פשוט: סעיף ויו הי' משמש עם הטהורה יפה כ' בת"י הטעם הו"ל כקדשים דהלילה הולך אחר היום ומ"ש פלתי בכאן נעלם ממנו דברי מג"א ססי' תק"פ ע"ש: סי' קפ"ו סעי' א' אשה שיש לה וסת וכו' ולהרמב"ם ז"ל מצריך לבדוק אחר תשמיש כרמב"ן דס"ל הרמב"ם הא דאמרינן בש"ס א"כ לבו נקפו ופורש היינו אם תבדוק כשיעור חיוב חטאת או אשם תלוי אבל אח"כ מצוה וחוב לבדוק והק' בפלתי הא הרמב"ם מצריך שגם הוא יבדוק בעד שלו והרי אם מצא חייב חטאת לעולם אפי' אח"כ עוד הק' בס' זה הא לא איפשר שיתחייב חטאת או אשם אלא בסמוך לוסתה כמבואר פ"ב דשבועות. ואז יפרוש ומה לבו נקפו ופורש שייך כאן, וע"ש כי דבריו דחוקים, אבל האמת יורה דרכו דהרי כ' תוס' לבו נקפו ופורש כיון שלא תקנו חכמים לבדוק מחשב הוא אי לא דהרגשה לא היתה בודקת עצמה עיין י"ב ע"א ד"ה לבו נקפו וא"כ להרמב"ם דתקנו שיבדוק בעד שלו כיון דתקנו חכמים כ"כ הוא למה יהי' לבו נקפו וגם חטאת לא יתחייב עתה כיון שאינה סמוך לוסתה אלא דהש"ס ק"ל אחר שכבר תקנו לה חכמים לבדוק עצמה אחר תשמיש להרמב"ם ונהי דתקון חכמים הי' שתיבדק אחר מ"מ אם רוצית להחמיר על עצמה מיד אותו יום או אחר אחר כשיעור חטאת ואשם תלוי ונהי דכיון דלא שמשה סמוך לוסתה לא תתחייב חטאת או אשם כלל, מ"מ קא מיבעי' אי שפיר דמי למהר לבדוק כשיעור חיוב קרבן והעלה בזה לבו נקפו ופורש דכיון דלא הטילו חכמז"ל עלי' חומר בדיקת מהירות כ"כ אי תמהר לבדוק בחד אחר יאמר נא הבעל אי לא דארגשה בשעת תשמיש לא היתה בודקת עתה לעת כזאת ויהי' לבו נקפו ופורש ולק"מ קו' פלתי הנ"ל על מקומו והיכלו: סעיף ב' אם אין לה וסת וכו' קבוע ג"פ הראשונים וכו' וזהו פי' הרמב"ן בשי' הרי"ף וביאר