ליקוטי חבר בן חיים ז קכז

נאמן וי"ל חדא מי לא עסקינן שאנחנו רואים דם שותת ויורד מאותו מקום וחזקה על רוב דמים יוצאים מן המקור ובהרגשה ואפ"ה הימניי' לספור לעצמה ועוד מי לא עסקינן ביולדת בזוב וא"א לפתיחת הקבר בלא דם למ"ד הכי ואפ"ה הימניי' רחמנא אע"כ מהימנית בכה"ג: סעי' כ' אמרה לבעלה וכו' ואם נתנה אמתלא לדבריה וכו' ומ"מ מי שרוצה להחמיר וכו' הוציאו הפוסקים כן מהרי"ף פ"ב דכתובות דמייתי הא דשמואל לא עבד עובדא בנפשי' וכי' למימרא דהרוצה להחמיר ע"ע מידת חסידות הוא א"כ משמע דוקא בגוונא דעובדא דשמואל אבל זולת זה לא יחמיר והנה בכתובות שם הק' מדוע נסתפק שמואל באמרה טמאה אני ונתנה אמתלא אח"כ למימר טהורה אני מ"ש מא"א אני וחזרה ואמרה פנוי' אני ותי' דסד"א הכא איכא מיא בשיקותא דנהרא ותיזיל ותיטבל ע"ש וא"כ תינח בשכבר עברו כ"כ ימים מזמן תחילת אמירתה טמאה אני שתוכל לטובל א"כ שפיר סד"א דלא נאמין לאמתלא דידה דהא תוכל לטבול וא"כ נהי דלמסקנא גם בזה אם נתנה אמתלא נאמנת מ"מ הא שמואל לא עביד עובדא בנפשי' והביאו הרי"ף למילף מיני' דמידות חסידות מיהו הוי להצריכה טבילה אבל אי עדיין לא הגיע זמן טבילה בהא לא איבעי לן כלל דפשיטא דמהני אמתלא כמו באמרה א"א אני וא"כ אפי' מידות חסידות ליכא, אך במהר"מ טיקטין בגיליון הרי"ף תי' וז"ל וגם הדין נותן לאסור בנדה שאינה זבא דאילו א"א אני לשעה מוטעת תוכל לומר שגרשתי עכ"ל נראה כוונתו בא"א אני לא שוי נפשי חד"א לעולם דהא היא איפשר שתתגרש או שימות בעלה נמצא לא שוי נפשא חד"א לעולם משו"ה מהימנה נמי באמתלא לומר דלא היתה א"א מעולם, משא"כ בנדה הא כיון דבזיבתה נמי שוויתה נחד"א א"ז ימים מיהת, ה"א לא תאמין משו"ה קא מיבעי' לי' וע"ז מסקי' דמידות חסידות מיהת הוי להאמין לה ועיין לעיל סי' ב' בש"ך סקי"א כעין ס' זו וא"כ לפ"ז נהפוך הוא דוקא כשעדיין לא הגיע זמן טבילה לפי דברי הראשונים אבל כשהגיע זמן טבילה עתה אין כאן מדות חסידות כלל ומ"מ נראה דמדות חסידות איכא בכל גווני אך אם מצרפי' שניהם יחדיו דלפי דברי הראשונים כבר יכלה הי' לטבול באופן דלא שווי' כח"ד, ועתה גם עתה לא שייך איכא מיא בשיקותא דנהרא דאיכא כמה עוקלא מפשורי למטבלי או להגיע למקוה טהורה לפי שעה אז אפי' מדות חסידות נמי ליכא עיין בדגול מרבבה: סעי' ג' א"כ מדינה נאמנת אפי' בשתוקה הן הנה דברי מהרי"ו כפי שהעתיקו הב"ח ומע"ת האשה א' לא היה לה וסת והיתה מתקטטת עם בעלה וכשתבעה אמרה שהיא מרגישת כאב בבני מעיה וחוששת לשינוי וסת והשיב הבעל אני יודע שזה הוא מפיתוי' אביך שהסיתך לומר כן שוב אמר לה אביה להוציאני מחשד, בואי שכבי עמו וכן עשתה, וע"ז כ' מהרי"ו דהדברים מראים שמחמת קטטה אמרה כ בתחלה והשתא באמרה טמאה אני נאמנת באמתלא, מכ"ש הכא לא אמרה טמאה אני אלא שהרגישה כאב, ומזה הוציא הרמ"א דינו מש"כ הכא בהג"ה וי"ל דס"ל לרמ"א ז"ל דכיון דאשה זאת לא הי' לה וסת ומשמע דכל פעם שהי' זמן לראיתה היתה רגילה לחוש בבני מעים שלה, וא"כ הו"ל כקובעה וסת לפיהקא ופהקא דאסור לבא עליה עד ששאלנה עכ"פ, וה"נ כיון שהרגשה כאב הרי עת וסתה והי' לו לשאל ולהוציא מפיה מה הי' לה ואפי"ה ס"ל למהריו דסגי בשתיקה כיון דאיכא אומדנא דמוכח א"כ ה"ה באמרה טמאה אני לך סגי באומדנא ואע"ג דמהרי"ו כתב הכא דלא אמרה טמאה אני לקושטא דמלתא אין לחלק בשניהם מ"מ תמוה לי דבירושלמי משמע בהדי' דלא סגי בשתיקה דקאמר בפ"ב דכתובות וז"ל היום אמרה א"א אני ומחר אמרה גרושה אני אמרי' לה אתמול אמרת אנין ויומא דין אנין א"ל מפני כתי' של פריצים וכו' מדקדק לומר אמרינן לה אתמול אמרת אנין משמע דוקא דצריך לשאול ולא סגי באומדנא, דאל"כ קשי' כל האריכות הזה למה אמרינן לה וא"כ ק': ומ"ש הש"ך בדעת הרמ"א דאה"נ דצריך לשאול לה אכתי ק' הא ממ"נ אי ס"ל אפי' באמרה שיש לה כאב בבני ממים כעין עובדא דמהרי"ו נמי צריך להוציא אמתלא מפיה זה אינו דבעבדא דמהרי"ו משמע דלא הוציא אמתלא כלל מפיה ואי ס"ל לרמ"א לחלק בין הך דמהרי"ו להיכא דאמרה להדי' טמאה אני, אלא דיליף מיני' כי היכא דהכא סגי' באומדנא בעלמא ה"נ באמרה בהדי' טמאה אני לך מועיל האומדנא עכ"פ שלא יצטרך לפרוש עד שישאלנה אכתי ק' מ"ט שביק לדינא דמהר"יו ולא הביאו כלל רק למד ממנו דין אחר ועשה את העיקר טפל והטפל עיקר, וע"כ נלע"ד דודאי באמרה א"א אני אנו מבינים מעצמינו שמה שאמרה אתמול א"א אני היא מפני הפרצים מ"מ כיון דיום אתמול לא אסיקי אדעתינו כן והיינו סוברים