ליקוטי חבר בן חיים ז קכה

ולא ירדה לשיעורן קים להו לרבנן שהפחות שבחרדות נמי מסלקות דמים ומשו"ה לא השמיטו הפוסקים: והנה במשנה ס"פ בנות הכותים פי' הרמב"ם דרבנן פליגו אר"מ בהך דחרדה והלכתא כמותו ע"ש ובתוי"ט ובסדרי טהרה כאן ונ"ל דלא במציאות פליגו דודאי לכ"ע חרדה מסולקת דמים אלא ר"מ ס"ל כל חרדה מסולקת דמים ורבנן פליגו וס"ל לא תתן תורת כ"א בידו ומי ישער בזה משו"ה מטמאים אפי' כשהיתה במחבא: ובזה יובן בנדה ט' דמוכיח הש"ס מההיא דמחבא דס"ל דוסתות דאורייתא ובתוס' הקשה דלמא במצאו טמאה אח"כ וכבר ושבתי קושיתם בחי' גפ"ת ועיין נב"י אבל הא ק' דילמא הכי קאמר היתה במחבא והגיע שעת הוסתה ולא בדקה טהורה בלי שום בדיקה אח"כ משא"כ אי לא היתה במחביא היתה צריכה לבדק אח"כ עכ"פ אפי' למ"ד וסתות דרבנן, ולפי הנ"ל א"ש דא"כ מ"ט דרבנן דפליגו וס"ל דצריכה לבדק אח"כ מ"ט הא השתא קיימי' אי וסתות דרבנן והא נמי רבנן מודה דחרדה מסלק הדמים אלא משום דלא יתן תורת כל א' בידו לא נחמיר כולי האי בדרבנן כיון דעכ"פ כבר עבר שעת וסתה ולא הרגישה ועמג"א סי' ג' סקי"ד דכ' נמי להקל בדרבנן ומכ"ש בכה"ג שכתבתי: והא"ש פסק הטוש"ע דמעוברת לא בעי בדיקה אפי' לכתחילה משום דחזקה מעליותא היא משא"כ חרדה נהי בש"ס משווי להו היינו לר"מ אבל לרבנן דפליגו אר"מ לא הוי חרדה חזקת סילוק מעלי' כולי האי ונהי מ"מ מוכיח מש"ס דאי וסתות דרבנן ועבר ולא בדקה לא בעי בדיקה מ"מ לכתחילה מיהו צריכה לבדיק ומכ"ש לפמ"ש בס"ק שלפני זה ואמר אחד מן התלמידים הבח' הר"ר דוב אייבענשיץ ש"י לחלק עוד דבמעוברת רל כיון דלא הרגישה טהורה היא כדעת הסוברים כן בלא"ה לקמן ס"ט בעבר שעת הוסת ולא בדקה מיהת והרז"ה מייתי דעות הסוברים כן לכתחילה כל לבעלה סגי בדלא ארגשה א"כ במעוברת תוכל לסמוך ע"ז לכתחלה משא"כ בהיתה במחבא איפשר דאפי' המקילים מחמירי' הכא לכתחלה מיהת דא"א לסמוך בזה שלא תרגישה דאיפשר מחמת חרדה נסתלקו חושי הרגשה ויפה כיון: סעי' ט"ו שאר נשים וכו' מותרת בלא בדיקה זהו דעת הרי"ף והרמב"ם ועיין מה שנדחק בפי' הש"ס ט"ז ע"א דאמרינן תבדק ולפע"ד הא הסברא נותנת דאין הבדיקה מועלת אלא זמן מה שאחר שעת וסתה אבל כשעברו ימים מה תועיל הבדיקה ואי שמא כיון דוסתות דרבנן נסמך במה שלא הרגשה, אז אפי' בדיקה לא תצטריך דלא שייך לומר הואיל ואיכא לברורי מבררינן מה דאפשר ז"א דכיון דכבר עברו ימים משעת הוסת אינה נכנס בגדר הברור כלל, דאם ראתה אז כבר נאבד והלך לו במי רגלים וכדומה ואין להקשות דמ"מ תבדוק דלמא עתה תראה דא"כ אין לדבר סוף בכל רגע נאמר כן אע"כ דיש זמן וגבול עד מתי יחוש לה שתתברר ע"י בדיקה והדין נותן שנאמר כן כל אותה עונה שמדרך דם לזוב כל אותה עונה כדמשמע מלשון תוס' ס"ח ע"ב ד"ה אמרינן לי' וכו' וע"ש בחי' גפ"ת שלנו ומשמע שם אפי' לר"י דס"ל לענין וסתות שעת וסתות ומ"מ לענין זיבת הדם מודה דנימשוך כל אותה עונה והא קאמר ר"י תבדוק והנה לפ"ז לאיזה צורך הזכיר כלל הך בדיקה, הא דאם שכחו לבדוק ברגע הוסת דכל היד המרבה לבדוק אח"כ משובחת וע"כ לא נאמר אלא לענין איסור תשמיש בלי בדיקה וא"כ ק' הא באותה עונה בלא"ה אסורה לשמש משום עונה הסמוכה לוסתה ולמחר וימים אחרים מותרת בלא בדיקה וכיון דא"א לבדוק וא"כ לאיזה צורך הזכיר ר"י בדיקה כלל וצ"ל לעולם לאותה עונה וס"ל כר"י דשעות וסתות ומותרת לשמש בעונה הסמיכה לוסתה וא"כ אנן דקיי"ל כר"י דאסורה לשמש בעונה הסמוכה לוסתה אינה צריכה להך בדיקה: סעי' ט"ז הרוצה לצאת לדרך וכו' הסמכת הלבוש ותשובת רמ"א דפירש בלילה שלפני יציאה דביום יציאה ק' לי' לשמש ולדבריהם יובן בש"ס דיבמות ס"ב קאמר הך דחייב לפקוד וקאמר לא נצרכה אלא לסמוך לוסתה וכמה אמר רבא עונה ולפי הפשט ק' הא לא הזכיר דצריך לפרוש דע"ז הוי שייך וכמה זמן פרישה עונה, אבל הכא היתירא קאמר דאפי' סמוך לוסתה מותר לפקוד, א"כ לא שייך וכמה עונה והשתא ס"ל דהך דסמוך לוסתה לא אתו לפרושי כאן כלל וסמוך עצמו דהוא מפורש במקומו תדע דהא לא מייתי כלל הך דוהזהרתם דמחיוב לפרוש, אע"כ סמוך לי' אסוגי' בדוכתי' והא דשאיל כמה הוי זמן לפני יציאה חל פקידה כיון דסמוך איציאה ממש ק' לו התשמיש ואמר רבא עונה לפני היציאה וצ"ל דאע"ג דעיקר ההישתוקקות הוא בשעת יציאה ממש מ"מ כיון שפקדה בעונה הסמוך שלפני היציאה תו לא משתוקקת בשעת יציאה אלא דיש להקל לפ"ז ממ"נ אי עונת הוסת הוא בלילה שלפני יום היציאה א"כ אמאי נתסור לו לשמש הא עכשיו לית כאן השתוקקת רק מחמת בשעת יציאה וכיון דהשתא הוא שעת עונה קרוב לודאי שתראה ונמצא שבשעת יציאה