ליקוטי חבר בן חיים ז קכג

כל א' בידו והנה בפ' התינוקת ס"ה ע"ב אמרינן ואע"א שאני כתובה דמגבי בי' וכו' פי' רש"י ז"ל יש עכוב בדבר לדקדק בכלו ולחותמה הלכך בעינן לילה שלימה וחצי יום עכ"ל, והנה ק' וכי ס"ד דבכל הכתובת מגבי בה בשעה גם כי התחלת הכנ"ה לבעילת מצווה היא כך יהי' ניסן או טבת או תמוז א"כ מגהי' בכתובות שש שעות ולעולם בשוה ג"כ בטבת שהלילה ט"ו שעות ישאר מהלילה ט' שעות וחצי יום הא ד' שעות וחצי בין הכל כ"ג שעות וחצי ואילו בניסן שהיום והלילה שוין אי מגבי בכתובה שש שעות ישאר לו ט' מהלילה וחצי היום ג"כ ששה הו"ל כ"א שעות נמצא אין הזמנים שוין אף כי הוא דבר לומר דבכל הכתובה מגהינן: אע"כ צ"ל לא רצו ליתן תורת כל א' בידו ועשו תקנה כוללת לכל א' בשוה להו סוף חצי היום וא"כ מכ"ש הכא דיש להחמיר ולהוסיף זמן ידוע להיות כל הזמנים שוים בו ומיהו אחר שעת ועונת הוסת כגון אם וסתה בחצי היום שבימי ניסן י"ל דלא חיישי' כולי האי למן המנחה ולמעלה משום דוסתה שאינו נקבע אלא פ"א או ב"פ ליכא אלא חששא בעלמא והעיקר משום וסתה קבוע ממש ועל הרוב אורח בזמנו בא ותראה בזמנו ותהי' נדה ואין כאן מקום להפרישה ואם יערה לה שטקרתו א"כ אה"נ שצריכה להשיג על השתנות השעה בג' חדשים דאח"ז שתדע ליפרוש ואם עברו ג' חדשים ולא ראתה הרי נעקר וסתה ההיא ולא תחוש לה עוד נמצא כי זה החשש לא שכיח ורחוק ולא חשו לו חכמים אבל מה שהוא מן היום קודם שעת וסת זהו בכלל חדש וחדש כנ"ל, ואולי הם דא"ז שהביא הש"ך והם דברי ראב"ן להוסיף לעולם עונה אחריתה לפני עונת וסתה שבזה יצאנו מידי כל החששות בברור: ובזה יובן התוס' בפ' האשה ס"ג ע"ב דקאמר מאי לאו עונה אחרית' היינו משום דהוי ס"ל לרבא דלא פירש כמה עונה ע"כ משום דסמוך עצמו אברייתא דרשב"ג ר"פ התינוקת דמפריש עונה לילה וחצי יום שלא ליתן תורת כ"א בידו משום דכתו' מגהי' בי טפי א"כ ממילא מובן דה"נ יש להוסיף עונה אחריתי ומסיק לא אותה עונה וצ"ל דלא גזרינן וכשינויא קמא דהש"ס פ' התינוקת דלא ס"ל להוסיף חצי יום משום דמגהי' בי' טפי וגם מה שהבאתי ראיי' להחמיר מחומרא דר"ז דחיישינן שתטעה בין השמשות לודאי יום ולילה גם אותה החומרא לא נפשתה בימי רבא כמו שהוכיח הרא"ש מדאמר רבא פ' התינוקת ס"ו ע"א אמינא לך אנא איסורא ואת אמרת לי מנהגא משום כן ס"ל לרבא דוקא אותה עונה א"כ למאי דקיי"ל כתוס' דניחוש לטעות הנ"ל וקיי"ל נמי כשינויא בתרא שאני כתובה דמגהי' בי' טפי א"כ אין לזוז מחומרא א"ז להוסיף עונה שלפניה, וא"ש נמי מה שהק' בס"ק שלפני זה דלמא יש לחלק דלשבעלה יש לחוש טפי משום שלא תוכל לפרוש מיד משא"כ בטהרות דלא עלה מעולם על דעת המקשן לפרוש עונה אחרת משום שתראה ב' עונות לפני וסתה זה אין שום הו"א אלא שלא תתן תורחה בידה וא"כ יש להחמיר בטהרות טפי: סעיף ז' אבל לא בוסתה התלוי בשינוי הגוף עמ"ש טו"ז לקמן סי' קפ"ט ס"ק ל"ט ושם יתבאר אי"ה והנראה לע"ד דנוסחות הראב"ד שלפני הרא"ש איני כנוסחות בעלי נפש שלפנינו עם השגת הרז"ה וכן יראה מלקמן סעי' ד' עיין ברא"ש מ"ש בשמו ס"פ האשה ועיין בבעלי נפש ורז"ה: סעי' ח' אם רגילה ליראות בהנץ החמה ולא קים לה שפיר וכו' והרא"ש מייתי י"א שאסורה מספק בלילה ויום, וכן כ' בס' בעלי נפש שהוא דעתו באמת ודלא כמ"ש הרא"ש בשמו והרז"ה השיג ע"ז הא הראב"ד ס"ל עונה הסמוך לוסתה דרבנן מ"ט נחמיר בספיקא ולפע"ד לק"מ דעכ"פ א"א לשמש בשניהם דא"כ אינו עוברים על איסור דרבנן בבירור וכיון שאין שום ספק לתלות בזה טפי מבזה כי מה לי יום או לילה לכן שניהם אסורים כמו שהשאילה חלוקה לקמן סי' ק"ץ סעי' ס"ג עיי"ש ונלע"ד דליכא מאן דפליג אהא, אלא דס"ל להרא"ש בשם הראב"ד דאיכא למיתלי טפי מביום שהוא ודאי בימי נדתה וכיון שיש סברא איום טפי מבלילה א"כ תו הו"ל לילה ספיקא דרבנן ותולינן ביום ועמ"ש בסמוך אי"ה: סעי' ט' אינה אסורה אלא ביום עיין טו"ז מש"כ הטעם בדבר, ועיין פלתי טעם אחר וכולם דחוקים ממש דהא הו"ל ספיקא דרבנן ויש להקל, והיינו באיתחזקה התירה או לכל הפחות לא איתחזק איסורא והנה האשה יש לה חזקת היתר לבעלה אמנם משהגיע הנץ החמה ע"כ תאסר על בעלה דממ"נ יהי' הוסת ביום או בלילה יהא מ"מ מספק זמן הוסת אסור לעולם כדלקמן בסעי' שאח"ז מכיון שנאסרה שעה אחת שוב לא תחזיר להתירה באיתרע לה חזקת היתר שלה וא"כ מהי הניח לאוסרה ביום ומכיון שאוסרים אותה ביום ממילא תישתרא בלילה משום דהו"ל ספיקא דרבנן וכמ"ש בס"ק שלפני זה ועמ"ש טו"ז לקמן ססי' שצ"ד וכ' עליו בס' תבואות שיר במסכת מועד קטן דכיון שצריך שעה אחת עכ"פ, הו"ל מיחזק באיסור אבילות ושוב צריך לנהוג וכן כ"ז וה"נ דכוותא ומכ"ש לפימש"כ