ליקוטי חבר בן חיים ז קכב

י"ל כעין דאורייתא תיקון אלא אי סמוך לוסתה דאורייתא וי"ל הואיל ואין בו אלא עשה בעלמא מודה הרמב"ם דלא נאסור חיבוק ונישוק מה"ת מ"מ י"ל שאני הכא דטעם הזהרות שלא יפגע באיסור כרת בהיותה נדה ממש א"כ י"ל דנאסור ממש כמו בנדה ובת"ה מראה פנים להיפך ומשנלע"ד כתבתי לכבוד למורי הגאון מוה' נתן אדלער כ"ץ ז"ל בתשובה אלא שדעתו נוטה להחמיר עפ"י דעת הפוסקים ראשונים דמפ' הא דחייב אדם לפקוד אשתו בדברי רצויי בעלמא ביבמות ס"ב ע"ב והם גרסו התם לא צריכה אלא סמוך לוסתה משמע דבסמוך לוסתה נמי דברי ריצויי הוא דשרי ולא חיבוק ונישוק ולדדהו צ"ל דקמ"ל דמחייב לרצותה או דשרי לו להרבות בדברי רצוי ואפי' בשעה שהוא והיא משתקקית ולאינך נמי דמפרשי פקידה בחיבוק ונישוק כמ"ש הרשב"א בת"ה מ"מ משמע דבלא יציאה לדרך אסור חיבוק ונישוק וכ' ז"ל דמלשון רמב"ם משמע להדי' דשארי קרבות מותר והא הוא החמיר וס"ל דקריבה דגלוי עריות דאורייתא ואיך מה"ת לחלק ותי' וז"ל דס"ל להרמב"ם דבשלומא תשמיש אסור סמוך לוסתה דשמא תראה ותאמר נטמאתו ויהי' אסור לפרוש ממנה באבר חי משא"כ חיבוק ונישוק אם תרגיש נפרוש מיד ודפח"ח: בזה היה אפשר ליישב השמטת הרמב"ם להא דחייב לפקוד אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך וי"ל דס"ל להרמב"ם דא"נ סמוך לוסתה דרבנן מ"מ מה"ת להתיר בשעה שהוא יוצא לדרך לשמש ממש כקו' התוס' שם ומשו"ה ס"ל דהאי חייב לפקוד היינו בחיבוק ונישוק וכדעת כמה ראשונים אלא דס"ל להרמב"ם למאי דקיי"ל דוסתות דרבנן מותר בחיבוק ונישוק אפי' בשעה שאינו יוצא לדרך מטעם הנ"ל דיפרוש מיד שתרגיש וצ"ל הא דאמר חייב לפקוד בחיבוק ונישוק בשעה שהוא יוצא לדרך היינו אי סמוך לוסתה דאוריי' דאין לנו לדרוש טעמי דקרא לחלק בין תשמיש לשאר קרבות אלא הכל אסור וקמ"ל דאעפי"כ בשעה שהוא יוצא לדרך שרי עכ"פ בקריבה בעלמא ומשו"ה השמיטו הרמב"ם דלמאי דק קיי"ל וסתת ל"ד לא צריך להזכיר היתר חיבוק ונישוק סמוך לוסתה, ומ"מ צריך לעיין לדברי מורי הגאון זצ"ל הא מבואר בש"ס דנדה ס"ג ע"ב דעונה סמוך לוסתה לטהרת נמי קאמר והתם היא תוכל לפרוש מיד שתרגיש ואפ"ה צריכה לפרוש עונה הסמוכה ולכאורה י"ל משום חומרא דטהרות חיישינן טפי משא"כ בעלה חולין הוא לא מחמרינן אלא בתשמיש שא"א לפרוש מיד ומ"מ עדיין קשה דעביד התם צריכותא ואי מהאי הו"א סמוך לוסתה עונה אחריתא קמ"ל אותה עונה, וק' אכתי מנ"ל דלמא לתשמיש מחמרינן טפי משום שלא יוכל לפרוש משא"כ לטהרות מסגי' להחמיר עונה ומזה קצת ראיי' דפשיטא לש"ס דבכלל אזהרות צריך לפרוש סמוך לוסתה היינו מכל מיני קריבוה אפי' מחיבוק ונישוק דאע"ג דיכול לפרוש מיד: ואין לחלק בין פרישה דטהרות דלפרישה דלבעלה ובס"ק שאח"ז אי"ה אכתוב קצת יישוב על קו' זו: סעיף וי"ו אם הוא ביום פורש ממנה כל אותה יום כולה וכו' עיין ש"ך בשם אבי אסף ומ"ש דשעות הש"ס הם שעות זמניות ט"ס הוא וצ"ל שעות שוות וגם בסדרי טהרה הג"ה כן, ולפי"ז כל מ"ש מחמץ בפסח וק"ש הכל הוא שגיא' דהתם באמת קיי"ל שעות דרשות מחשבינן והכא שעות שוות בעי', וי"ל ראי' הוא כך דהא בחמץ לא נזכור כלל בש"ס יום ח', כ' ד' שעות וכן בק"ש שזכור בש"ס שכן דרך בני מלכים לעמוד בג' שעות והפוסקים הזכירו שליש היום ורביעי היום וה"ט משום דיום האמור בש"ס הוא יום ניסן ותשרי שהיום ולילה שווין וכן בתמוז וטבת מחשבינן לפי יומו של ניסן ואידך שעות הלילה הו"ל מהיום או בהיפך כמו שכ' הש"ך בנקודת הכסף בביאור ומשו"ה הזכיר הש"ס ד' שעות או ג' שעות וסתם שעות בש"ס הן שווין, והכא בנדה דקדק הש"ס בהיפך להזכיר כל היום שלה או כל הלילה שלה או עונה דהיינו חצי יום או לילה כמבואר ר"פ התינוקת ולא הזכיר י"ב שעות אע"כ ה"ט משום דסתם שעות הם זמניות כמו בק"ש וחמץ והכא הם שוות לכן הזכיר יום מיהא מאי דמייתא הש"ך מתקופת לא איתפריש לפי"ז: אלא דלכאורה דברי אבי אסף הנ"ל מרפסן איגרא דאשה שראתה בניסן על הנץ החמה לכשיבוא ר"ח אייר כבר נתארך היום ולוה היום מן הלילה כמו חצי שעה ויהי' הזמן ראיי' כמו חצי שעה אחר הנץ ובסיון יהי' עוד חצי שעה אח"ז ולזה צריך חשבונות דקות מאוד לידע חשבון עליי' החמה בגלגלה ובכמה יתארך ויקצר היום בכל חדש וחדש והרי נהיגא נשא דידן שלא למנות ז' נקיים עד שתשב לה' ימים בנדתה משום גזירה אשה ששמשה בין השמשות ותיפלוט כמבואר לקמן קצ"ו ועוד כל עיקר חומרא דר"ז הוא דלפעמים תראה בין השמשות ויהי' נחשב לשני ימים והיא תטעה לומר שהוא ודאי יום או לילה א"כ מכ"ש דהי' לן למיחש כאן לחששות הנ"ל' וא"כ נותן תורת ש