ליקוטי חבר בן חיים ז קיז

כגון בין וסת לוסת, וא"נ בימי נקיים אחר שכבר הוחזקה שנסתם המעיין ושיעור זה יתבאר בדברינו אי"ה לקמן בסי' קצ"ו סי' יוד וא"נ בשלא סמוך לוסתה אבל ביום או יומיים סמוך שרגיל האשה להקדים או לאחר באילו ימים אינו מוסכים להקל בכל אלו: וכ"ז נמי דווקא בשנתברר לנו שזאת האשה יש לה המיחוש מאותן הכינים ולכל הפחות תנסה עצמה בכל רביעית השנה וכדומה על שערותיה מבחוץ אם עדיין מוכיחה קיים דלא יהי' אלא מכה בעי נמי שתדע שלא נתרפא המכה עמ"ש לקמן בזה אי"ה בסי' קפ"ז: ודע דכל החומרות אלו הם משום שספק בדיקת העד היא ספיקא דאורייתא משום דלמא ארגשה וכסבורה הרגשת עד הוי וא"כ דווקא כשהכנסה העד כ"כ בעומק עד המקום ששמש דש שהוא מקום פה, המקור כמ"ש הרמב"ם ואז י"ל שטעתה וכסבורה הרגשת עד הוי אבל אם לא הכנסה כ"כ בעומק אין כאן בית מיחש כלל וכ"כ סדרה טהרה אלא די"ל הואיל דאין אנו בקיאין לשער במקום השמש דש ונהי דלענין בדיקת הפסק טהרה לקמן קצ"ו אני מחמיר מאוד להצריכה בדיקה בעומק מאוד בכל יכולתה וכאשר יבואר שם אי"ה ביתר ביאור מ"מ לענין ספק הרגשה כל שהכנסה בעומק קצת יש לחוש שמא היינו פי המקור והו"ל ספיקא דאורייתא ואין להקל אלא כשבדקה רק קצת לפנים מפה הרחם אז יש לסמוך להקל: ובזה י"ל מ"ש הרמב"ם פ"ד מה' א"ב וז"ל אשה מטמאה בין באונס ובין ברצון ואפילו לא יצאה דם לחוץ ולא נעקור מהמקור עדיין הוא בבית החיצון טמאה וכו' במקום שמגיע האצבע בשעת גמר ביאה וכו' בזמה"ז שאין בקיאות הדבר כל שהאשה מוצאה דם בעד שלה טמאה עכ"ל ודבריו נפלאים ועמד בהם בסדרי טהרה מה ענין בקיאות לכאן כיון שהאשה מוציאה בעד הרי יצאו לחוץ וחזקות דמים מן המקור, ולפי הנ"ל ניחא דנ"מ דכל שמוציאה מן אותו מקום תלינן דארגשה וסברה הרגשת עד הוי: ועוד י"ל דווקא כשלא הרגישה ומצאה דם על העד אז י"ל ולהחמיר שמא מצאה דם על העד אזי י"ל להחמיר שמא טעתה בהרגשת עד וכדומה, אבל אם אמרה ברי לי' בשעה שהי' העד בפנים הרגשתי פתיחת המקור לא אמרינן דלא היה רק ספיקא דשמא טעתה וסברה שנפתח מקורה ואינו אלא הרגשת העד זה לאו אמת בשלמא בהיפוך י"ל דע"י הרגשת העד או השמש או מי רגלים א"א לה להבחין בפתיחת המקור אז נאומר ארגשה ולאו אדעתא כי שטרדה בהרגשת עד הוי ושמש אבל כשאומרת הרגשתי פתיחת המקור אין לנו לומר דהרגשת עד נתחליף לה בפתיחת המקור זה לא אמרינן והו"ל לגמרי ואין לצירוף עם שום ספק לעשותו: ובזה נבין דברי תוס' בשבועות י"ח ע"א ד"ה והוא שנמצא וכו' שהקשו דהמ"ל אם באמרה נטמתי מ"ט פטור מקרבן והק' בפליתי דלמא באמרה הרגשתי ומש"ה לאח"ז פטור מקרבן אימר הרגשת שמש היו ע"ש שהאריך ולפי הנ"ל לק"מ דע"כ ל"א ר"פ הרואה כתם לעולם דארגשה ואימר הרגשת שמש הוי אלא בלא ארגשה אז אמרי' לעולם ארגשה והא דאמרה לא ארגשה אימר הרגשת שמש הוי וכן פיו הוא בעצמו בריש דבריו בשם שב יעקב והסכים עמו אבל באמרה הרגשתי הי' חייב קרבן גם אחר זמן ואין לנו לתלותו בשמש ובעד וכה"ג וזה ברור לפע"ד: ומה הוא ענין הרגשה בירר שב יעקב דווקא פתיחת המקור או שכל גופה נזדעזע כמ"ש הרמב"ם אבל הרגשת זבת דבר לח הוא לא כלום ואם כי לשון הרמב"ם מורה כן פ"ה מ"ה א"ב ה' י"ד יותר מזה מוכח בש"ס ר"פ הרואה כתם, דאמר אי דארגשה וכו' ומסיק אימר הרגשת רגלים הוא וק' מכל האי כיון שהטילה מ"ר ע"כ הרגשה זבת דבר לח ומעיקרא מאי קארי לה, אע"כ דזיבת דבר לח לא מיקרי הרגשה וראי' עצומה היא זו, ודברי מו"ז הרב מה"ר שש"ך באותו תשובה צריכה ביאור הארכתי בש"ת, ובספר נודע ביהודה לא שת לבו לראיי' זאת וכ' דהרגשה הוא זבת דבר לח ומייתי דהא הרגשה נפקא לן מבבשרה ומהאי קרא נמי מטמאה בפנים כבחוץ, והאי בפנים ע"כ חוץ מן המקור וה"ה הרגשה נמי חוץ למקור והיינו זבת דבר לח דאילו הרגשת פתיחת פי המקור היינו במקור ולא מבחוץ ומלבד שכל דבריו בזה אינם מוכרחים לפי ציור הרמב"ם דהאי בפנים כבחוץ היינו מקום שהשמש דש ושם הוא הרגשה מקום הפתיחת: בלאה"נ ראיתו אינו מוכרוחת דהא דרשי' נמי מבבשרה ולא בשפופרת פי' שיגיע הדם בבשרה ממש לא שתוציאנו ע"י שפופרת וא"כ הך בשרה היינו בשר הפתח המקור שם יגיע הזיבה בלי הפסק שפופרת דאילו עקר דם את פתח המקור כבר נטמאה שהרי נטמאה בפנים כבחוץ, ואם אז תוציאנו בשפופרת לחוץ פשיטא שאין חוזר להטהר אחר שכבר נטמאה ביציאות חוץ לפתח אע"כ הך בבשרה ולא בשפופרת היינו שלא יפסיק שפופרת בין הדם לבשר המקור ה"נ עד שתרגיש בבשרה היינו פתח המקור והיינו פתיחת הפתח ההוא ולא זיבת דבר לח וכבר הארכתי בתשו' הנ"ל בעפ"י ודחיתי כל דבריו באותה תשובה: