ליקוטי חבר בן חיים ז קטו

דק ימתין מעט והמלין מתו עובר אחר יצאת נשמה באפו עובר בל"ת ומ"מ לא יאמיץ עם יציאת הנפש רק ימתין מעט אמנם חוקי העמים האמורים היה לבקר על מיתיהם להבליהם הידוע כמ"ש רמב"ן בדרשותיו לפני מלך סקרטה ושהיא עדיין מידת האמורים שנשאר ממעשה אוב וידעוני לקבור מתים בבית תפילתם ולקשקש עליהם בזוג ע"ש וגם ישראל עשו כמעשה האמורים לבקר על מתים ואולי גם נשתטחו על הקברות והי' ראוי לאסור משום דרכי האמורי אך קייל"ן כל שיש בו שום טעם כגון מסמר מן הצלוב משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי כי יתלו בטעם כ"ש אפילו כקורי עכביש כרפואת מסמר הנ"ל רק שלא יהי' חוק ע"ז או חוק בלי טעם מועיל והכא כבר אירע מעשה שפ"א אנשים שאינם בקיאים קברו א' ולא בדקוהו בחטמו וע"י מקברי מתים וחי' ועמד על רגליו א"כ שיב הרוצה לבקר אין משום דרכי האמורי: ואיתא בירושלמי פ"ק דמ"ק ובפ"ב דסנהדרי' בראשונה הי' קוברי' במהמורות נתעכל הבשר לקטו העצמות וקברו בקבר אבותיו ע"ש מ' אח"כ נתבטל המנהג גם הרמב"ם אינו מביא ונ"ל מס' שמחות רפ"ח נישני קודם ביטול המנהג וכיון שלא הי' קבור ממש הי' אפשר למבקר שירגיש בתנועתו של מת ואין בו משום דרכי האמורי אבל עכשיו בזמנינו יש בו משום דרכי האמורי וע"כ פסק הרמב"ם אין לבקר את הקברים מטעם שהוא מדרכי האמורי וצדקו המעתיקים הראשונים שעשו ממנו בבא בפ"ע: ודשמעתן הנה בתוס' סמס' נדה פליגא ת"ק ור"ש לת"ק משמע שמטמא מדאוריי' עד שימוק וישאר רובו ולדידי' אפי' גוי מטמא מדרבנן ולר"ש אינו אלא מד"ס וגוי לא גזרו כבש"ס דיל"ן ע"ש ונ"ל דל"ל מקרא מפורש שיתבטל טומאתו ע"י מיתה אלא מסברא הרי כל הטמאים שנשברו בטל טומאתו הה"נ זב בזבה וס"ל שימוק ממנו עד רובו ואז הי' נשבר הגוף וטהרו מטומאתו זיבתן ור"ש ס"ל מיציאת נשמה כבר נשבר וטהרו רק מדרבנן וטעם גזירתו יובן מלשון רשי' למעיי' היטב והוא החי מי שאינו מבין רואה גוף שעה א' או ב' קודם יציאת נשמה כשנתעלף דומה למת וכן שעה א' אחר יציאת נפש ויותר אין שום שינוי בתואר רק המשכילים הקברנים המבחינים רגע פיסוק נשמתו מאפו אבל לכל העולם אין היכר בין קודם פיסוק נשמה לאח"כ ואם הי' מונח על אבן מסמא קודם פיסוק נשמתו ולאח"כ הונח על אבן מסמא אחר והם לא הבינו לחלק בין שעה קודם פיסוק נשמתו לאח"כ ויאמרו כשם שאבן מסמא זה טהור כך זה ע"כ גזרו עד המק בשרו שאז ניכר לכול אבל בגוי לא גזרו וטהרו משעה פיסוק נשמתו אבל לעולם הדין חוזר לסיני כמקובל ממרע"ה ומינה לא תזעו: אמנם הלום ראיתי בת"כ פ' מצורע וז"ל ר"ש אומר אשר ישכב ואשר ישב עליו את אשר יש לו ישיבה ושכיבה מטמא משכב ומושב יצא זב שמת שאינו מטמא משכב ומושב ושאמרו הזב שמת מטמא במשא עד שימוק מדברי סופרי' עכ"ל ולפי"ז י"ל כפשוטו דשמא נתעלף לא שיטעו בין עילוף ז"א שהרי סימני מיתה מקבלים בידינו ואין להחליף זה בזה אלא גזירה שמא יאמרו גם המתעלף שאינו יכול לישב ולשכב בעצמו ממעט מקרא ע"כ אמרו שמטמא עד שימוק אלא שצל"ע דלמא אה"נ גם העלוף ממועט מפסוק זה אם לא נאמר כמ"ש לעיל דמסברא קרא ממעט מת ממש דהו' ככלי שנשבר שטהור מטומאתו משא"כ עלוף ובלא"ה נ"ל דהאי דרשא אסמכתא בעצמא דהרי אצטרך האי קרא אשר ישב עליו ואשר ישכב עליו המיעוד לשכיבה וישיבה לאפוקי לאומרי' לו עמוד ונעשה מלאכתינו אע"כ קרא אסמכתא בעלמא וטעם שאינו מטמא באבן מסמא מסברא דשבירתו מטהרתו: ודע דגזרו על העכו"ם שיה' כזבים גזירה קדמוניות ולא מי"ח דבר דאמרי' בפ' במה מדליקין דתלמידי שמאי והלל גזרו שיה' תנוק בן יומו מטמא בזיבה שלא יהי' תנוק ישראל מצוי אצלו במשכב זכר היינו שחשדו לגזור טומאה אף בתינוק נכרי משום שלא יהי' תנוק ישראל רגיל אצלו אבל מגזירה קדמוניות גזרו על גוי גדול שיה' כזבי' לכל דבריהם ועמ"ש תוס' בפ' במה מדליקין כ"א ע"ב ד"ה שיה' מונח ע"ש ובמה שכ' מהרש"א ע"ש דאלת"ה פשיטא דבגוי שמת לא יטמא שהרי לא שייך שלא יהי' רגיל אצלו במשכב זכר אע"כ אגוי גדול גזירה קדמוניות היתה אטו ישראל וקמל"ן במת לא גזרינן דהוה גזירה לגזירה דמה"ת ישראל גופא טהור הוא דשבירתו מטהרתו: