ליקוטי חבר בן חיים ז קי

וראה בנים לבניך שלים על ישראל ע"כ שאלו מה יכולת יש ביד אדם לעשות שלש אלה והוא השיב בודאי אין שום יכולת ביד אדם לגמור אותן הדברים אבל התעוררתן הוא בידו ואח"כ יבקש רחמים לבעל היכולת ית"ש ויענה משמי קדשי וא"ש: דף ע"א ע"א אר"י לפיכך אינו מטמא באוהל מסקינן דבדם תבוסה פליגא והא לפי' ר"ת ניחא דס"ל לר' יוסי כיון דביושבת על המשבר בודאי לא יצא כלו אחר המיתה א"כ הא תו ליכא חששא דאורייתא ותו ליכא אלא ספיקא דרבנן ולקולא אזלינן דלמא יצא כלו מחיים ור"י לטעמא דס"ל אם רק טפה א' מעורבת נמי חיישי' ולשאר פרושי' ק' קצת איך פליגא בדם תבוסה וק"ל: פי' ר"א בר יודא הרוג שיצא ממנו דם וכו' י"ל דס"ל דהו"ל ס"ס ולא הוה שם אונס חד כיון דכל א' הוא מענין אחר דאם יעשה כלו מחיים אינו מטמא אפי' במגע ובמשא ואלו יצא רובו מחיים מטמא עכ"פ במשא משום מעוטא המעורב דלענין טומאת משא לא מהני ביטול דטומאה כמאן דאיתא דמי' כדאי' במס' בכורות פ' הלוקח והביאו התוס' לעיל כ"א ע"ב ד"ה משום וכו' ומשו"ה ס"ל לר"א בר"י דטהור מן התורה ורבנן דפליגא ס"ל כל שאתה יכול לרבות ספיקות וספיקא ספיקות הכל טמא כמבואר פ"ו דטהרות משנה ז' ע"ש: ר"י לטעמי' דאמר אין דם מבטל דם דברי תוס' בכאן ק' להולמם בלי הג"ה דהא דרבא ביבמות מוכח להיפך לפי תי' של ר' שישא בריה דר' אידא דאפי' באיסור דרבנן נמי מב"מ לא בטיל אבל יש מקום לדבריהם בחולין צ"ט ע"ב ד"ה שאני וכו' ע"ש ובחידושינו: דף ע"א ע"ב ר"ש אומר צלוב משמע מלשון רש"י דפשיטא לי' דלר"ש דם מבטל דם דמב"מ בטיל ולא כן דעת הר"ש דטבול יום פ"ב משנה ג' במ"ש שם לחלק אליבא דר' יוסי ור' שמעון בין מין א' לב' מינים ע"ש וצ"ע עוד בדוכתא טובא בש"ס: מערה מים לפסח מ"ש רש"י לרחוץ בשר הפסח הוא דוחק ורמב"ם פי' ללוש בהן עיסה למצה ור"ל שהמצה ההיא תהי' על טהרת הקודש לאכלו עם פסח דהשתא אי נגעה במים נעשים המים שלישי והעיסה רביעי ונפסל כיון שעשה על טה"ק דאז הוה ס"ל כקודש דמי חזרו לומר הרי הוא כמגע טמא מת לקדשים נ"ל שיעור דברי משנתינו דבתחילה ראו לעשות גדר לטהרות לומר שהחולין הנעשי' על טה"ק יהי' כקודש נגד זה לא הוסיפו בטומאת בעל טבול יום כי הינוחוהו שני כמו שהוא מן התורה חזרו לומר שלא יהי' הגדר בהוספת קדושה על החולין כי הם לא יהי' לעולם כקודש אלא הגדר יהי' להוסיף טומאה על טבול יום שיהי' כראשון אם יגע בקודש עצמו אבל לא בחולין שנעשו על טה"ק וק"ל: כמגע טמא מת נ"ל משום דב"ש נקט כמגע מת ולא אמר כנדה משום דא"כ מטמא נמי באבן מסמא משו"ה אמר נמי ב"ה כמגע טמא מת ולא אמר כמגע נדה עיי' תוס' יו"ט וא"ש דהרמב"ם נקט כמגע נדה משום לא הזכיר דברי ב"ש וק"ל: אימא סיפא חזרו לומר אין זה קושיא אלא פירושא בעלמא שהסיפא אמרה שחזרו לומר חולין שנעשה עטה"ק לאו כקודש דמי והא דאמר מני מתניתן אבא שאול הוא מלתא באפי' נפשי' הוא עיי' מהרש"א ופשוט: הרואה יום י"א וטבלה וכו' ממשנתינו הוכיחו תוס' דספירת לילה לא שמי' ספירה וכן הוא להדיא במס' מגילה כמ"ש תוס' ג"כ אבל לא ידעתי מנל"ן ורש"י פי' שם במגילה מדכתיב וספרה לה ז' ימים ולא לילות וק' אדרבא נילף ממלואים וסוכה דימים אפי' לילות ואפשר כיון דספירה ובדיקה הוא רק שעה א' מהיום הו"ל כימים דלולב דימים ולא לילות וביאר דברי אלו הם בסוכה מ"ג ע"א ע"ש אבל היותר נ"ל דלקמן סוף מכילתן אמרי' מדכת' כל ימי הו"א אין זב אלא בראי' יום אלא משום דכתיב על נדתה סמוך לנדתה ע"ש וא"כ למסקנא ילפינן מכל ימי דהספירה תהי' ביום דוקא דהא כתיב יהי' בהאי קרא דילפינן מיני' שימור יום כנגד יום ובזה הי' ניחא קו' תוס' אר' יוסי די"ל דר' יוסי דס"ל מקצת היום ולשיטת רש"י לא משכחת לי' זבה גדולה אלא בשני בין השמשות או בג' תחילת הלילה והוה סד"א כיון דעכ"פ א"א לזבה גדולה בלא ראי' לילה הו"א דוקא בלילה ולא ביום כלל קמל"ן כל ימי אפי' ראית יום נמי מצטרפת עכ"פ והיינו ב' בין השמשות והראשונה סוף מהיום והשני והשלישית תחילת הלילה ולעולם לא בעי ספירה ביממא לר' יוסי ומ"ש תוס' לר"ת שראתה ג' בין השמשות והק' מהרש"א דעכ"פ לא משכחת לי' יום בלא לילה וי"ל אה"נ אלא שראיי' מתיחסת אחר תחילתה ולפי הס"ד דלקמן דביום תהי' זבה ובלילה נדה מ"מ אי הוה חדא בין השמשות כיון דתחילת יציאת הטיפה הי' ביום הול"ל זבה ולא נדה ובזה מיושב קו' שניי' של מהרש"א דנימא שראתה גם בעלות השחר ז"א דאז הי' תחילת הטפה בלילה