ליקוטי חבר בן חיים ז קד

תוס' מדבעי רב בסופו בלא תחילתן הפסק טהרה א"כ ע"כ בתחילתן בלא סופן נמי בעי הפסק טהרה דאל"כ הו"ל לש"ס למימר בקיצור הא קמל"ן רב דהכא בעי הפסק טהרה משא"כ בתחילתו בלא סופן אע"כ בתחילתן בלא סופן נמי בעי הפסק טהרה וכיון דאמר הש"ס הוא משמע דבמתניתן נמי מיירי בהפסק טהרה וא"כ ק' דהו"ל לאשמעינן רבותא טפי זה משנלענ"ד בכונת תוס' דלא כמהרש"א וק"ל: דף ס"ט ע"ב אמר רב גזירה שמא יתעלפה אין נראה כלל דנימוק הבשר הוא נימוק ונרקב ממש שזמנו אחר בקיעת הכרס הרבה וכן מ' ת"ק שבתוספתא עד שנימוק רובו ויש שם ט"ס ע"ש דא"כ מה גזירת עילוף שייך וכי יש לך אדם חי המתעלף וכריסי נבקעת ועודנו בחיים חיותו אע"כ תחילת התמקמותו קאמר יום או יומים אחר מותו ויש בני אדם התתעלפי' ותוארם כתואר אדם מת ואיכא למיגזר אטו הא אבל משהתחיל בשרו להמק תו לא מיחלף בעילוף ומ"מ אני תמה בסברת ר"א וסברת ת"ק שבתוספתא מכיון שהתחיל בשרו להתנמק איך נגזר עוד משום עילוף עד שיבקע כריסו או ימק רובו ומי איכא כה"ג ואין לומר דס"ל דלא מת כלל עד אותו השיעור ועודנה חיותו בקרבו עד שיבקע כריסו או אפי' אחד מכמה ספיקות ומשום חומרא דטהרות חיישי' להא שמא היא מתמותת והילך ועדיין לא מת ואפשר נמי דאזיל ר"א בהא לטעמא בסוטה מ"ה ע"ב ואין הולכין אחר הרוב וגם אם אחר מיתת הבעל קידם בקיעת הכרס נתקדשה האשה ואח"כ בא אחר קידשה אחר בקיעת הכרס מי חיישי' לקידושי שני והלא אפי' גט לא צריכה וע"כ צ"ל בריר לן דכיון שאין אנו מרגישים שום חיות בחוטמו שוב לא חיישינן לי' כדילפינן מקרא יומא פ"ה ע"א ואע"ג שהי' נוהגים לפקוד על המתים ג' ימים כמבואר בשו"ע סי' שצ"ד ס"ג מ"מ שיהי' בזה שום חשש דאוריי' כמו שהוכחתי ואי איכא למיחש להא מ"ט לא חשו לזה בשאר איסורין וי"ל בדוחק דחיישי' אהאי גברא שמא אינו אלא מתעלף ומכיון שנימוק בשרו או נבקע כריסו ידעינן שכבר מת מימים רבים לכן לא צריכה גט משני ומ"מ ק' איך קוברין אותו ביומו ועוד אם חזינן שנבקע כריסו של זב ומצורע זת הי' לנו לטהר למפרע כל הטהרות שנשאו באבן מסמא שלו ובשמעתן מ' שהם טמאי' לעולם סוף דבר הדבר צלע"ג ולא ראיתי מ' שנתעורר בזה תו ק' לי טובא מנל"ן בשמת מפקע לי' טומאת זבו וצרעת וטומאה שבהן היכן אזיל ומסברא הי' נראה שטומאתו עליו עד שנרקב ונעשה עפר וי"ל דכללא הוא דכל הטומאות נשברו טהרו וה"ה אדם דנטהר בשבורתו וס"ל לר' יושיע דמיתתו היינו שבירתו אלא משום גזירת עילוף טמאהו עד שיתחיל להמק ור"א לא מחשב שבירה עד בקיעת הכרס ולדידי' מן התורה טומאתו עליו עד שיבקע ולת"ק דתוספתא לא מחשב שבור עד שנימוק רובו ואז מטמאין מה"ת אמנם ר"ש פליג התם וס"ל שהוא מד"ס ע"ש וס"ל בר' יושיע דשמעתן ואין להקשות מנל"ו דטומאתן מדרבנן דלמא מה"ת ולא מחשב שבירתו עד שנימוק הבשר י"ל דתחילת התמקמותו אין שום טעם לחשבו שבור יותר מקודם לזה אע"כ ס"ל מיתתו זו הי' שבירתו ומשום גזירת עלוף גזרו עד שימיק כנ"ל בעניות כי לא מצאתי מי שמסתפק ולקמן אי"ה בשאלת אנשי אלכסנדרי עוד נדבר קצת מזה: תני' אמר רבי מפני מה אמרו נכרי שמת טהור יל"ד מה זו שאלו הלא כל עצמו לא גזרו עליו אלא שלא יהי' תנוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכר וכיון שמת בטל לי' אותו טעם וי"ל דהיינו תינוק קטן אבל גדול הרואה זבה גזרו עליו בלא"ה גזירה אטו ישראל וזה גלה לנו מהרש"א במס' שבת כ"א ע"ב בתוס' ד"ה שהי' מונח וכו' בחותמו של כה"ג ע"ש ועיי' במס' ע"ז לו ע"ב דרבי בעצמו אמר שם הנח דברי ואחוז בדברי ר"ח וכו' עיי"ש וק"ל: ת"ר י"ב דברי' שאלו אנשי אלכסנדרי וכו' עיי' מ"ש בדיבור הסמוך לפנינו בשמעתן אי"ה ומשם תלקטו א"א איך י"ב שאלות הללו מישך אהדדי ומה רצון אנשי אלכסנדרי בזה: שהיא עצמה מתחללת פי' רש"י דכתיב בעמיו וביבמות מ"ד ע"ב פי' רשי' מדכתיב לא יחלל ב' חללים אחד לולד וא' לאם וכן הוא ש"ס ערוך בתמורה ה' ע"ב ועמ"ש בתוס' ד"ה שאני התם והי' נ"ל דס"ל לרשי' דהיינו דמדכתיב ב' למדין ולא יחלל דרשינן ולא יחל זרעיו ולא יחל עמיו והא בלא הי' לא סגי ורש"י דהכא ודהתם חד הוא: וראיתי ברמון גדוש ש"כ בשם אביו דס"ל לרשי' דלרבא דתמורה התם דפליג אאביי איהו דרוש מעמיו והתם ביבמות דמסיק הש"ס היא ולא צרתה א"כ סוגיא דשמעתן כאביי דתמורה דלרבא אין קדושין תופסין במחזיר גרושתו דכל מה דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני וכיון שאין כאן קידושין אין כאן צרה וע"כ סוגיא דיבמות לאביי אזלא שכן פי' שם כאביי מלא יחלל ושמעתן דקאמר היא ולא בניה אזלא לרבא ולכן פי' רשי' מבעמיו והוא דבר שכלי ולא אמיתי