ליקוטי חבר בן חיים ו פח

לך אוהבך באמתל' או בהודא' אל תתפוש עליו ומחול לו שהחמל' ממדו' הנדיב ואמ' א' קבל ההתנצלו' ממי שבא להתנצל לפניך אם אמת ואם שקר כי מי שרוצה אותך בגלוי מוקירך ומי שממר' אותך בסתר מכבדך ונאמר כי אד' אחד התנצל לאוהבו ואמר לו אוהבו כבר לא הצריכך הבורא אלא ההתנצלו' בדוננו אותך לזכות ולא לחשוב עליך רע באהבתינו אותך ודעו לכם בני כי הנדיבו' על דרך הבינוני' היא מדה משובח' ונכבד' ובני אד' מתקרבי' אצל הנדיב ומשבחין אותו בנדיבותו ובמתנ' ידו כענין שנ' רבים יחלו פני נדיב וכל הריע לאיש מתן וכל מי שמרגיל עצמו במדה המשובח' הזאת ונותן בעת שראוי ליתן ולמי שראוי הרי הוא אצלו כאוצר טמון אשר לא יכלה ולא יאבד אפי' עם אורך הזמן וכן דוד מצו' על מדת הנדיבו' פיזר נתן לאביוני' וגו' ודעו בני כי הנדיבו' מורה על היחס ועל החסידות כאשר הכילות מורה על הנבלו' והגריעות ואמ' חכם אחד מי שחננו הבורא נפש הטובה הוא מבני העול' הבא ואמ' מהו היחס הגדול אמ' גמילות חסדים לבני האדם ומן הנדיבו'. מי שדבריו בענוה ופיוס ונחת רוח ורצון וכל עניניו ועצתו על דרך הנדיבו' כענין שנ' ונדיב נדיבות יעץ וגו' ולא עוד אלא שמתקיים בעול' מתוך נדיבותו שנ' והו' על נדיבו' יקום ודעו בני כי הנדיבו' מדה הבאה לו לאדם מן הלב מתוך שמחה ששמח בלבו כשהוא נותן מממונו לאנשי' הגוני' ומתנדב בלבו לעשות צדקה וגמילות חסדי' כענין שנ' ויקחו לי תרומ' מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו' ואומ' כל נדיב לבו יביאיה וגו' וכן מן הנדיבות האדם שהוא רחמני ומרחם על הבריות ורם נראה בעיניו שמצטרך אדם לבקש ממנו דבר מקדים ונותן לו בטרם השאלה בני אף על פי שהזהרתי אתכם במדת הנדיבו' אזהירכם שלא תרבו בה עד שתצאו מגדר הנדיבות אל ההפקר והפיזור כי אם על דרך הבינוני וכפי מה שתוכלו לגמול חסד ולהתנדב לאנשי' ממה שחננכם הבורא עד שלא הגיעו בסיבת הנדיבו' היתירה אל הרשות והעוני זו היא מדת הנדיבו' אשר יגיע אדם למעל' שם טוב אבל לפזר האד' את מעותיו דרך הפק' וליתן למי שאינו צריך ובמקו' שאינו נאות ומוותר ממונו ומרחי' ידו יותר מן הראוי לו וממה שידו משגת לא די שאינה עולה לו למעלה ושם טוב אלא שעולה לו לגנאי וחרפה ובני אדם מליזין עליו ומדברי' אחריו ועל הכל פן ירד מנכסיו ויצטרך לבריו' ונמצ' מתבזה הלא שמעתם בני מה אירע לנדיב אחד שהי' בעל מלאכ' והיה כל כך נדיב שהי' עושה מלאכתו לכל הבא אצלו ולא היה לוקח מהם שכירותו והרגיל עצמו בזה עד שכל האנשי' הבאי' אצלו לעשו' מלאכה כשנגמרה מלאכתן לא היו אומ' לו כמה שכירות תרצה מן המלאכ' שעשית לי אלא שהיו לוקחין מלאכתו ואומ' לו תשואות חן חן לך והולכין להם עם מלאכתן והרגיל במדה הזאת עד שהעני וירד לו מנכסיו ואעפ"כ היה מתבייש לבקש מהאנשי' שכירו' מלאכתן מפני שהי' רגיל לעשו' עמהן נדיבו' מה עשה אותו העני לקח כלב וקשרו ברגלי הספסל שהיה יושב בו לעשות מלאכתו וכשהיה בא אדם כפעם בפעם ליטול מלאכתו ואומ' לו תשואות חן חן לך היה אומ' השלך טובת הנאה זו שאתה מחזיק לי לכלב הזה ולא היה מאכיל לכלב הזה שום דבר עד שמת וכיון שמת הכלב והיו באים האנשים כפעם בפעם ליטול מלאכתם בלי מעות ואומ' לו תשואות חן לך היה אומר להם המתינו לכם ותפרעו לי שכירותי כי כבר מת הכלב שלי מטובת הנאה שהחזקת' לי שהשלכת' לפניו וכשם שלא ניזון הכלב מטובת הנאה שהשלכתם לו כך אין אני ניזון מטוב' הנא' שמחזיקי' לי האנשי' מבלעדי טובה אחרת והיו האנשי' משיבין לו הלוואי תקח מעו' כרצונך ומאז היו פורעים אותו ממלאכתו לכן בני הוו זהירין שלא לצאת מגדר הנדיבות אל הפיזור וההפקר כי כמו שהנדיבו' משובחת מן החכמ' כך הפיזור מגונה מן החכמה ומכל עם הארץ ונאמ' הנדיב עשיר ואם הוא רש והמפזר דל ואם הוא עשיר מלך ונאמ' כי הכילי טוב מן המפזר כי המפזר ימצא חן בעיני האנשי' בעוד ידו פתוחה ליתן להם כשיעצור ידו מהם יהפכו לו לאויבים והנדיב הנזהר אדון עליה' ונאמ' כי הנדיבו', מדה נחמד' ונמצא' בחכמי' החסידי' והפיזור וההפקר טבע לא נוצר ומד' לא נברא' אבל הוא רוח שגעון ושטות הבא' לו לאדם להפקיר ממונו והכילות נמצא באד' חסר לב שמתיירא פן יחסר ממונו ואינו בוטח במי שחננו הממון ההוא

בני הוו זהירין מאד במידת ההפקר ואל תוציאו ממונכם לבטל' כי אם בדברי' שאין מנוס מהם כמו ענייני אכילה ושתייה ובגדים וכל שאר הענינים הצריכי' לכם די הספוק בלב' לא דרך הפק' כי אם מחסורכם אשר יחסר לכם וכשאתם מרווחים שתי מעות תוציאו אחד ותצניעו אחד כדי שתמיד ימצאו בידכם מעות מקובצים על אשר יאמרו מושלי המושלים ערך האדם כפי מה שיש לו ואם אין בידו מאומה