ליקוטי חבר בן חיים ו נו

רחום וחנון והו' ברוך הו' מתנהג עם בריותיו במדת רחמנו' כענין שנ' טוב יי' לכל ורחמיו על כל מעשיו ואחז"ל באגדה לכל ורחמיו על הכל למה שהן מעשיו ומדותיו הו' לרח' על הכל

בני בואו וראו כמ' גדול' מדת הרחמנו' שכן לא היה העולם מתקיים עד ששיתף הקב"ה מדת הרחמי' עם מדת הדין כתוב אחד אומר בראשית ברא אלהים גו' וכתו' אחד אומר בדבר יי' שמים נעשו וגו' שאין כאן אלא מדת רחמי' בלבד בא הכתו' השלישי והכריע ביניה' שנ' ביום עשות יי' אלהים ארץ ושמים משלו חכמ' משל למ' הדבר דומה למלך שהיו לו כוסות דקים אמר המלך אם אני נותן בהן חמין מיד הן נבקעים צונן מיד נקרשין מה עשה המלך ערב צונן בחמין ונתנן בהן ועמדו כך אמ' הקב"ה אם אני בורא במדת רחמים בלבד הרי הם חוטאי' גדולי' אם במדת הדין אינו יכול לעמוד אלא הריני בורא אותו במד' הדין ובמד' רחמים והלואי יעמוד ולא עוד אלא שהקדים מדת הרחמים למדת הדין שנ' ביום עשות יי' אלהי' ארץ ושמים וכן הוא אומר זכור יי' רחמיך וגו' גדולה היא מדת הרחמנות לפני המקום שכל המרחם על הבריות מביא טובה לעול' שנ' טוב יי' לכל אימתי בזמן שרחמיו על כל מעשיו כלומ' בזמן שכל הבריו' מרחמין זה על זה ואחז"ל למה שנת בצור' באה והבריו' מתרחמין זה על זה והק' מתמלא עליהם רחמי' וגו' כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים אוי להן לרשעי' שהן הופכין מד' רחמי' למד' הדין שבכ"מ שנ' יי' מדת רחמי' והופכין למד' הדין שנא' וירא יי' כי רבה רעת האד' וגו' ויאמ' יי' אמחה את האדם וגו' ואשריהן הצדיקי' שהופכין מד' הדין למדת רחמים שאין אלהי' בכ"מ אלא מדת הדין כמו שנ' עד האלהי' יבא דבר שניהם והן הופכין אותו למד' רחמי' שנ' וישמ' אלהים את נאקתם ויזכור אלהי' את נח ומעל' הרחמנו' אינה נמצאת אלא בחסידים כענין שנא' וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ואמ' חכם א' מן הנדיבות שיעמ' האדם במדת הרחמי' גדולה היא החיבה שחבב הק' את יש' שנתן להם הרחמי' במתנה שכך אחז"ל ג' מתנות טובות יש סי' ביד יש' ביישנין ורחמנין וגומלי חסדים ביישנין דכתי' ובעבור תהיה יראתי וגו' ואחז"ל זו בושה רחמנים דכתי' ונתן לך רחמי' וגו' וגומלי חסדים דכתיב ושמר יי' אלהיך לך את הברי' ואת החסד וגו' גדול' היא מדת הרחמנו' שבזמן שיש' מרחמין זה ע"ז הק' מרחם עליהן וגואל אותן שנ' ברגע קטן עזבתי' וברחמי' גדולי' אקבצך ושמא יאמ' אדם אם אני מרחם על הבריות הרי ממוני מתמעט והולך וכלה כבר מפורש ע"י שלמה טו' עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל וכן הוא אומר נותן לרש אין מחסור אשריהן בעלי רחמנו' שאין הק' פוסק רחמיו מהם ומתנהג עמהן תמיד בחסד וברחמים והן נוצרין אותו כענין שנ' אתה יי' לא תכלה רחמיך ממני וגו' וראוי לכל בעל שכל לרחם על גופו ולחמו' עליו כדי שיהיה בריא בגופו וחזק שיוכ' לעבו' לבוראו וכדי שלא יצטרך לבריות מתוך חולי ואם התענית קשה לו לא יסגף עצמו בתענית שכן מצינו בנזיר ע"י שמצער עצמו מן היין נקרא חוט' כענין שנ' וכפר עליו מאשר חטא וגו' אך אם הוא מתענה על דרך התשובה כדי לשבר לבו ולהכניע יצרו שהוא דבר ראוי והגון ואחז"ל כל המיקל בסעודת הקזה מקילין לו מזונותיו מן השמים וכן ראוי לו לאדם להיו' רחמני על אשתו ועל בניו ועל בני ביתו ביותר מפני שהן תלויין בו והוא תלוי במי שאמ' והיה העולם כענין שנ' גומל נפשו איש חסיד וגו'

בני הוו זהירין במדת הרחמנות מפני שהיא מדת מיוחסת ויאות אל כל משכיל להתנהג בה כמו שאמר חכם א' אשרי מי שלבותם מרחמים ונמוכים ואומר עוד מי שאינו מרחם יהיה מותו ע"י מי שלא ירחם אותו ואע"פ שהזהרתי אתכם במד' הרחמי' יש אנשי' שאינן בני רחמנו' ואסו' לרח' עליה' תדעו שאסו' לרח' על הרשעי' שנ' כי לא עם בינו' הו' ע"כ לא ירחמנו וגו' וכן הוא אומר ורחמי רשעי' אכזרי שכל המרחם על הרשעים לא די שאינו נקרא רחמן אלא שנקר' אכזרי שכך אחז"ל כל מי שהו' רחמן על אכזרי סוף שהו' נעשה אכזר על הרחמנים שכן מצינו בשאול שע"י שחמל על אגג אמ' לו הק' לא תהא נוב עיר הכהני' כזרעו של עמל' ואחז"ל כ"א שאין בו דיעה אסור לרחם עליו שנ' כי לא עם בינות הוא וגו' ועו' אמרו כל הנותן פתו לאדם שאין בו דיעה יסורין באין עליו שנ' לחמך ישימו מזור תחתיך אין תבונה בו וגו' הלא תראו בני מה שאחז"ל רועה בהמה דקה והגזלנין לא מורידין אותן לבור ולא מעלין אבל המינין והמוסרי' מורידין ולא מעלין ומצוה לאבדם בידים ואין מרחמין עליהן מפני שאינן בני רחמנו' וכן מצינו באדם א' שמכר עצמו ללודים בא לפני ר' אמי ורצה לפדותו ואמרו לי' רבנן