ליקוטי חבר בן חיים ו קס

לאזהרה זו גם תערובות ואמנם מאחר דבהאי קרא דאתרבי מכל לאכיל' כרת דיו לנו לומר שנתרבה רק ללאו ולא לכרת וז"ש רש"י דגבי כל מחמצת בקרא דכל מחמצת לא כ' כרת וסיים ולקמן מפרש לה כלומר דוודאי אי הוה ילפי' תערובת מל' מחמצת עצמו בהדי' כ' אוכל מחמצת ונכרתה אבל למסקנא רק מכל מרבינן ובהאי קרא לא כ' כרת והיינו דכ' לקמן מפ' לה ומעתה בשלמא אי מכל לא מרבי' כ"א לאו ולא כרת שפיר טרח וכ' לן הכא תרי כריתות חד בנחמץ מאליו וחד בנחמץ מחמת ד"א משא"כ אי נימא דמאחר דאתרבי תערובת חמץ מכל גם בכלל כרת הוה האי כרת דכי כל אוכל חמץ ל"ל דכיון דמכל אתרבי הכ' מהי"ת נחלק בין נתחמץ מאליו לנתחמץ מחמת ד"א הא מכל הכל מרבינן ומעת' קו' הש"ס לקמן הכי אזלא הן אמת דכל אוכל מיותר אבל נימא אפכא כל דמחמצת לרבויי כרת גם על תערובת וקרא דכל אוכל חמץ לרבויי נשים ומשני כיון דקאי באוכלין לא מרבי' נאכלין ועד"ז גם ד' הר"ן והרז"ה שהניח הרש"א בתימא מיושבי' דנהי דהמיעוט מכל אוכל חמץ היינו משום דאייתר דהשתא נתחמץ מחמת ד"א חייב עליו מחמת עצמו לא כ"ש אמנם נימא דלאו מיעוט הוה רבוי לנשים הוא דהוה ורבוי דמחמצת הוא לכרת על תערובת ולק"מ אלא אי קשיא הא קשיא גם אתי' ופי' רש"א מאי מק' לסוף ולר"א נימא כל לרבות נשים כי כל לרבות עירובו דא"כ שוב ק' כי כל חמץ למה לי ונ' דסד"א דהנ' דחייבה תורה גם על תערובת חמץ כרת היינו דווקא אם החמץ שנתערב נתחמץ מאליו אבל לא אם נתחמץ ע"י ד"א והיינו דממעט כי כל אוכל חמץ כלומר האי כי כל שכ' לך לרבוי תערובת היי' דנתחמץ מאליו אבל לא בנתחמץ מחמת ד"א ונ' דמה"ט לא קאמר הש"ס כ"א קשיא דמאחר דלא חילק התורה בין נתחמץ מאליו לנתחמץ מחמת ד"א וחייבה כרת בשתי' וגם בתערובת את אמרת דחייב כרת מהי"ת נימא דתערוב' שנתחמץ מחמת דבר א' מיעט הכ'

תוס' ד"ה כיון כר"א הא שלא הקשו מיד מדרבנן דסוכה היינו התם ליכא מלקות וכ"כ תוס' לקמן דלענין מלקות דווקא פליגו רבנן אר"א אמנם מר"ע ק' להו שפיר דהתם איכא ג"כ מלקות ואמנם לד' הי"מ ברש"י נזיר בריש שמעתין דאף מאן דלא דריש כל וכל דריש ל"ק מר"ע ג"כ דהתם בחטא' ג"כ וכל כ': והנה יל"ד בד' מדוע פי' ד' הבריי' אליבא דאביי ולא אליבא דרבא ונ' דמ' לי' לרש"א בשלמא לאביי דרשי' תחילה דחייב מקצתו דהיינו חצי זית ואח"כ עירובו אבל לרבא למה לא נדרוש עירובו מכ' כמו גבי חמץ וכמו כ' מקצתו אלא ש"מ דכאביי ס"ל

כ' אי' שבתורה אין היתר מצטרף חוץ מנזיר שהרי אמרה תורה משרת ונל"פ דר"י לטעמא דס' ח"ש אסור מה"ת אלא דליכא מלקות משום דלא מקרי אכילה וא"כ ס"ד אם אכל כחצי זית אי' עם חצי זית היתר דהי' אכילה ג"כ מלקי נמי לקי קמ"ל והביא ראי' דהרי אמרה תורה בנזיר משרת להיתר מצטרף ואי בכל התורה היתר מצטרף משרת ל"ל ואמנם כ"ז לר"ע דלא בעי להאי משרת לטע"כ דיליף מגיעולי נכרי' ואמנם יל"ד לד' הפוסקים דגיעולי נכרי' ליכא מלקות לימא משרת לטע"כ ולמלקות וצ"ל דעכ"פ ק' גיעולי נכרים ל"ל

ואמנם לרבנן מפקי לי' לטע"כ לשרה ענבים במים אבל הרמב' בה' נזירות כ' דאצטריך משרת דאם אכל רביעית יין בתערובת היתר בכא"פ דלוקה כמו על כל איסור שבתורה ולא מ' מדבריו דכ' התורה מנזיר ילפי' כ"ה ב"כ התורה סברא הוה מאחר דאמרה תורה דכ' אכילה דכ' כא"פ מצטרף בשלמא אי נתבטל טעמו של אי' הרי ליתי' בעולם אבל אי איכא טעמו וממשו למה לא יהי' חייב אא"כ ק' למה אצטריך בנזיר דווקא קרא ונ' דהרמב' לטעמי' דפסק דשיעורא דיין לנזיר ברביעי' וקיי"ל במשקין דשיעורן ברביעית דהיינו ביצה ומחצה ג' זיתים משערינן הצירוף ג"כ ברביעית אבל מכא"פ לא מצינו במשקין לכן אצטריך קרא דמצרפינן כא"פ

והנה לרבנן דמוקי לקרא לשרה ענבי' במים א"ש דכ' משרת לא ישתה וכן למה שכ' הרמב' ולפיר' ולא ישתה דמשערינן ברביעית אבל לר"ע מאי לא שתה וצ"ל דפת ויין לאו דווק' כ"א ה"ה מיים ויין מיירי קרא

וכ' רש"י דאין לומר דקרא אתא היכא דאיכא כזית דמאי קמ"ל ואף דהש"ס מתרץ קו' זאת לקמן לר"ע היינו דר"ע או לאפוקי מת"ק אתא וזה לא שייך אקרא דאטו כזית כ' בקרא או דר"ע אשמעי' ע"י תערובת ולכאור' הא וודאי גם אקרא שייך וכ' דהא דקאמר הש"ס דלמא ע"י תערובת הכוונה דס"ד ר"ע מודה לת"ק דבעי' רביעי' אלא ר"ע