ליקוטי חבר בן חיים ו קנט

לאיסור מסתבר לן דלר"א כל דחמץ ג"כ להיתר מצטרף לאיס' אתי ובהא פליגו עלי' אבל למסקנא דכ"ז אליב' דר"ע אבל לרבנן משרת לטע"כ והיתר מצטרף לאיסור פלוגתא דר"א ורבנן במיד' אחרינא תלי' דהנה טע"כ דמשרת פי' הרמב"ם דהיינו דר"י בפ' השוכר הטעם וממש דהיינו בכא"פ ואכל כל הא"פ ומרגיש בו טעם האי' וזה שאנו דנין ממשרת לכל התורה והנה ביאר הרמב"ם פט"ו ממ"א שם דאפי' נתערב כזית בכא"פ אם אין שם טעם ה"ז מותר ואם יש שם טעם חלק לג' דינין אכל כל הא"פ לוקה אכל כזית או שנתער' ביותר מא"פ ה"ז לוקה מד"ס נמצא דכל אי' שבתורה דנין טעמו וממשו והנה כבר כ' הטור לדידן דס"ל טע"כ כד' ר"ת מדאורייתא צ"ל דד' מיני מדינה אינם נותנים כ"א קיוהא אבל טעם החמץ אינו נרגש וכן מורה לשון הרמב' כשהביא ד' מיני מדינה לא הזכיר ר"א מכזית כא"פ אבל שיהא בו טעם חמץ נרגש וכמ"ש בה' מאכלות אסורות וזה לא הזכיר כלל ומעתה י"ל דהיינו פלוגתא דר"א ורבנן לרבנן דלא דרשי כל ה"ט כשאר איסור שבתורה וכיון שאין נרגש מבטל בטלי או שיש בהם כזית כמו שביארנו מד' הרמב"ם זה ור"א דדריש כל מרבה ללאו וכרת אין בהם כמו בכל אי' שבתורה וד' הרמב"ם מבוררין ואמנם ד' הרמ"ך דטעמ' דר"א דמרבה ד' מיני מדינה דווקא ולא קאמר תערובות חמץ כזית כא"פ לוקי' אפילו בלא טעמו וש"מ משום דהחמץ בהל' ד' מיני מדינה הו"ל אי' קיוהא דקיהיב כמו דבר המעמיד דלא בטיל ולהכי מחייב ר"א אף בלא טעם ושפיר כ' מאחר דטעם דר"א דדבר המעמי' לא בטלי נהי דלענין אכילה לא עדיף דבר המעמיד מטעם כזית כא"פ מ"מ לענין בל יראה שפיר עוב' אפי' יותר מכא"פ

ועלינו. לבאר עוד ד' הרמב"ם בפ"ה מה' מ' איסור' שכתב דלוקה על עירובן של שאור ודבש ומ' דס"ל היתר מצטרף לאיס' ועיי' נ"כ שם שנתקש' לרבא דס"ל אין הקטרה פחות מכזית ופסק הרמב"ם כוותי' אמנם המעיין בד' הרמב"ם שם צח דמפ' עירובן חצי זית שאור וחצי זית דבש דהיינו חי' עם חי' ומאי' עם היתר לא מיירי וכ"ת הרי כ' שם הרמב' אם עירב כ"ש דבש בקטורת והקטיר בהיכל לוקה ולטעמך דבש מאי היתר מצטרף שייך הא בעין דלא נפיש היתירא אלא פשט ד' הרמב' שם מאחר דענין אם נתן זית דבש פסלה הרי הוא עם קטרת זה להיכל משום ביאה ריקנית כמ"ש הרמב' במנין המצות ל"ת ס"ח ומשו"ה דייק הרמב' וכ' בהיכל ועיי' בזה

ר"פ אלו עוברין תוס' ד"ה אלו עוברין נחלקו הרא"ש והר"ן בפי' ד' ר"ת ד' הרא"ש דקו' ר"ת היה גם על תערובת חמץ וד' הר"ן דקו' ר"ת רק על נוקשה ונבאר דד' הר"ן בפלוגת' ר"א ורבנן בכזות בכא"פ אלא דלרבנן מאחר דאם אכל כל הזית בטלה דעתו אין כאן לאו ולר"א היתר מצטרף לאי' ולא בעי' שיאכל כל הזית ועכ"פ מיירי בענין שהזית בעולם ולענין בל יראה א"צ קרא וד' הרא"ש דע"כ מיירי דאין כאן טעם חמץ וכמ"ש הטור כ"א קיוהא בעלמא והו"ל ממשו ולא טעמו וא"כ לרבנן דלי' להו קרא אין כאן חמץ דאוריי' כלל דבטל ברוב והנה ד' רש"י פשיטא דהוה כר"ן אלא דס"ל דליישב קו' ר"ת וביאר הרי באזהרה ואין בהם כרת הפי' הא דבאת ל' דעוברין על אלו בב"י היינו משום דאין בהם כרת ס"ד דאין כאן בל יראה ומ"מ מאחר דאלו הן באזהרה א"כ אני אומר לך שהן בכלל חמץ ועובר עליו ולא יראה לך חמץ

והנה ד' רמ"כ שהביא ה"ה דאפי' בכזית ביותר מכא"פ ג"כ עובר בב"י צריך ביאור ונ' דעתו כד' הפוסקי' דטעמא דאוריי' עד ס' אלא שאין לוקין על יותר מכא"פ יהי' מאיז' טעם שיהיה וס"ל דד' מיני מדינה יש בהם טעם אפי' ביותר מכא"פ אלא שאין לוקין עליו לרבנן כמו בכל אי' שבתורה ולר"א הוא דלקי דדריש כל ולא לרבנן אבל בל יראה מיהא שייך כיון דאיכא טעמא דאיסור מדאוריי' ואמנם עד"ז אי אפשר שהרמב' דפסק בכל האי' דביותר מכא"פ אפי' נרגש הטעם בטל מדאוריי' א"כ ע"כ לית לי' הא דה"ה וד' ה"ה שנסתפק בזה צ"ע

גמ' יכול יהי' חייב כרת על עירובו ר"ל מאחר דאתרבו שמקרי חמץ גם לכרת אתרבי

רש"י ד"ה ת"ל כי כל אוכל חמץ וגבי כל מחמצת לא כ' כרת ותמה רש"א על דבריו הרי כ' כל אוכל מחמצת ונכרתה ומה שביאר בפי' הגמ' וכ' שיש ליישב גם ד' רש"י עד"ז לא זכיתי ואמנם כוונת רש"י כפשוטו דהנה כ' קרא עונש כרת על חמץ ועונש כרת על מחמצת וכנגדן אזהרה על חמץ ולא יאכל חמץ ואזהרה כל מחמצת לא יאכלו ואזהרה זאת שלא לחלק בין נחמץ מאליו לע"י ד"א ואמנם כ' כל לרבות