ליקוטי חבר בן חיים ו קנו

ובדין הוא דלידחה עשה דשופר שבות של דברי' ולמה אין תוקעי' גזירה שמא יעבירנו ונתקשה הלח"מ הרי כ' הרמב' פ"א משופר דאין דוחין שבות משום תקי"ש ותי' בתי' קמא משום דהתורה התירתו על זה ק' הא לאו מלאכה ונ' כוונתו דכל שבות הוא משום דאמרה תורה עשו משמרת למשמרתי ומה"ט אסרו רבנן כל כלי שיר בין בשבת בין ביו"ט וכיון דצוותה תורה לתקוע בר"ה הרי כאלו אמרה תורה כאן לא תעשו לי משמרת ומאחר דאין חילוק בזה בין שבת ליו"ט אף בשבת דין הוא דלידחה

ואמנם לענ"ד בא הרמב"ם לתרץ קו' התוס' למה בשופר החמירו יותר מלולב וכ' משום דבאמת תקיעת שופר עצמו שבות אלא שדין הוא שיהא דוחה עשה של תורה שבות זה ואמנם עי"ז מטעי טעו ויאמרו כי תקי"ש שבות ויעבירוהו ד"א ברה"ר וכעין תי' שני של תוס' פ' לולב וערבה ופ' יו"ט

ומ"ש הלח"מ דגזירה דשמא יעבירנו הוא בשופר עצמו כוונתו דקודם שיעשה המצוה כבר יחלל שבת משא"כ באי' תקיעה דאין כאן אי' עד שמתחיל לתקוע ובה' לולב פ"ז ה' י"ז כ' דלא ליעבדו ב' תורות גם בא"י והק' הלח"מ א"כ גם ב' יו"ט יעשו ותי' דדמי לקום ועשה נ' כוונתו משום קידוש היום ואולי גם משום בליל פסח ב' ור"ל דהוה בל תוסיף ועד"ז יש ליישב מ"ש הרמב' כאן הל' ט"ז וכשיבנה בהמ"ק יחזרו הדברי' ליושנן ואטו הל' למשיחא בא לאשמעי' אמנם אשמעי' דבזמן המקדש לא היו ראשון בגבולין להוסיף על יום ראשון הכ' בתורה כ"א לע"ע משום זכר למקדש וכשיבנה בהמ"ק שוב לא יטלו בגבולין ומ"מ לא חיישינן שמא גם אז יטלו בגבולין להא לא חיישי' והא קמ"ל הרמב' דמצינו שחששו כן ביום הנף. ועד"ז יובן למה אין אומרים אחרי נטילת לולב בחוה"מ יה"ר שיבנה ביהמ"ק כמו בספירה שכ"כ הרב המאור פ' ע"פ שאומרי' כן דאז תהא ספירה דאוריי' ואמנם בלולב שלא יטלו כלל בגבולין ל"ש והנה הא דהתירו להוסיף משום גזירה שמא יחזור מ' לכאורה דאפי' בקום ועשה יש כח לחכמי' לעקור וי"ל סוכה בשמיני לא מברכין שופר יומא אריכתא מצה מצוה עכ"פ איכא כל ז' אלא שאינה חובה כמ"ש החזקוני. והנה בה' שופר ומגילה כ' הרמב' שמא יטלנו בידו ובלולב לא כ"כ נ' כוונתו דלולב ע"כ כ"א נוטל בידו משא"כ שופר ומגילה א' מוציא רבי' ורק חיישי' שמא יטלנו בידו לצאת בעצמו

בע"ה בענין רותן אדם מעות לחנוני עירובין פ"א לסיומא דמס' עירובין

נקט ר"א לחנוני או לנחתום מבואר מד' רש"י דחנוני קאי אשיתופי מבואות שמשתתפין ביין ונחתום קאי אעירובי חצירות שמערבין בפת אבל מאי נ"מ מהי"ת לחלק בין שתופי מבואות לעירובי חצירות הלא בשני' שייך זכין לאדם שלא בפניו ואמנם מד' רש"י לקמן בד' חכמים שכ' אפי' אם אותו החנוני מערב על כל בני החצר מבואר דל"מ אם אינו מערב בעצמו אפי' אם מערב וכוונתו דאם אינו מערב א"כ נוטל היין ומשלח למי שמערב וודאי שייך לומר שמערב לו במעותיו של חבירו שלא מדעתו של חבירו אפי' אם הוא בעצמו מערב וא"כ עכ"פ משתדל שיהא לנותן המעה חלק בעירוב וס"ד למה זה דומה למ"ש הרא"ש פ"ק דקידושין בשואל מחבירו טבעת לקדש לו אשה דמקודשת דאפי' שאמר בל' שאלה כיון דשאל לקדש הי' כוונתו באופן המועיל דהיינו במתנה ע"מ להחזיר וה"נ כוונת הנחתום שיהי' באופן המועיל ומזכה לו משלו קסברי חכמים דכאן לא שייך זה ועכ"פ גם לר"א נקט חנוני משום חכמים דפליגי שסתמו אינו השליח להשיתוף כ"א נותן רביעי' יין בעד המעה משא"כ הנחתום סתמא דמלתא מאחר דככר שלם הוא עירוב ובוודאי הנחתום מזכה לכל בני המבוי מ"מ זה שנתן המעה אין לו חלק בעירוב וכמו שביאר רש"י לקמן וזה ג"כ ענין מ"ש רש"י שדר באותו מבוי וחצר דהאי שייך בי' שיערב על כל בני המבוי והחצר ומה שצריך ביאור הוא לפמ"ש רש"י דהטעם משום דלא סמכה דעתא א"כ למה נתן לו המעה וא"ל זכה לי בעירוב והאיך יזכה לו והנה בק"נ מפ' ד' רש"י שנתן המעה ע"ד שיבוא וימשוך הככר ויערב בעצמו ואמנם מאחר שלא בא למה נימא כי דעתו הי' לכך ונ"ל דכוונתו הי' שיתן המעה עצמ' לבעלי העירוב והמ' יקנו בעדה מיד אל יד או היין או חלק בככר ובזה נבין ד' רש"י לקמן במתני' שכ' בגמ' מפ' וכו' הואיל ואין בעה"ב רגיל למכור ככרות ומאי בעי רש"י בזה אלא דר"ל דעל החנוני דווקא משום דלא סמכי' דעתי' הוא הקפיד שיתן המעה לחברת העירוב אבל לבעה"ב שאין דרכו למכור ככרות וסמכא דעתי' עליו אפי' יהיב האי