ליקוטי חבר בן חיים ב צח

דאוריי' פסוק או אפי' שמעתא דיצי"מ דיו כדר"י הנשיא ומזכיר פסוק אני ה' אלקיכם ולא יברך אמת ויציב אלא ש"מ כד' הרמב"ם דכיון דצריך להזכיר יצי"מ מס' צריך לברוכי ג"כ והסברא כמ"ש הכ"מ בה' ברכות בסופו עיי"ש: תענית פ' בתרא

בענין הלל דר"ח אמר רבא זאת אומרת הנה כ"כ לעיל דלד' הרמב"ם דבין יחיד בין ציבור אין מברכין על הלל דר"ח א"כ מאי ס"ד דמק' ורבא למימרא הלל דר"ח כדאוריי' בשלמא לדידן וכן לד' הרי"ף בציבור מיהת מברכין הוה ס"ל לרבא דבציבור מיהת הוה דאוריי' וע"כ רבא בציבור הוא דס"ל מעיקרא הכי דהרי הביא ד' ר"י משום ר"ש בן יהוצדק די"ח יום בשנה דווקא קורין הלל ומאי חידוש יליף ממתני' אמנם אדרבא ס"ד מדקאמר ר"ש בן יהוצדק יחיד גומר בי"ח יום מ' דציבור גומרין ג"כ פעם אחרת והיינו ר"ח וס"ד דמעיקר תקנה כך הוא וזאת יליף ממתני' דשום הלל אפי' בציבור בר"ח לאו דאוריי' אבל להרמב"ם ק' מאוד מאי ס"ד דהוה דאוריי' כיון דלא מברכין וצ"ל דרבא הוה מפ' דהא דיחיד לא יתחיל וכן יחיד גומר היינו כ"ז שאין כל ישראל ביחד מקרי יחיד אבל אם יהי' כל ישראל ביחד יהי' דאוריי' וא"כ במקדש דיש שם אנשי מעמד ואנשי משמר מכל ישראל א"כ הו"ל כמין דאוריי' ולדחי מעמד דא' בניסן אלא ש"מ דלא הוה דאוריי'

רב אקלע לבבל מכאן הביא ר"ת ראי' דמברכין על הלל דר"ח מדלא ידע רב דמנהג אבותי' בידיהם עד דמדלגי ע' בתוס' ואמנם יק' כיון דמברכין אמאי סבר לאפסוקינהו מהי"ת לא ידלג ונ' דבין למר דס"ל מברכין בין למאן דס"ל אין מברכין לכ"ע בבבל הוו מברכי והא מלתא תלי' בפלוגתא דרב אויא ורנב"י אי ברכה בדרבנן מלא תסור א"כ לא מברכין אמנהג כמ"ש רש"י פ' לולב וערבה על מנהג נביאים אבל לרנב"י מברכין דגם במנהג שייך שאל אביך ויגדך והשתא בבבל הוו מברכי דס"ל כרנב"י ורב ס"ל כרב אויא ופשיטא לי' דאמנהגא אין מברכין וסבר לאפסוקינהו דהוה מ' ני' דכ"ע ס"ל דאין מברכין על מנהג ואינהו דמברכי מ' להו ר"ח אקרי מועד ולהכי בעי לאפסוקינהו כיון דחזי' דמדלגי א"כ ע"כ מנהג הוא וס"ל כרנב"י דגם אמנהג מברכין ואין מזניחין אותם וסבירא ליה להרמב"ם ולמחזור ויטרי וכן מורין ד' רש"י שכ' יחיד אינו צריך להתחיל מ' דס"ל ברכה ליכא בהלל דר"ח דקיי"ל כרב ובני בבל דנהגו כרנב"י נהגו ואנן כרב אויא וכרב קיי"ל וכפשטא דגמ' דלולב וערבה דאמנהג לא מברכין ואמנם הרי"ף ותוס' ס"ל דאדרבא קיי"ל כבני בבל דמברכין דגם רב לא מחי בידיי' ורנב"י בתרא הוה ולדידי' מברכין והנה בהא דיחיד לא יתחיל לד' הרי"ף דיחיד אינו מברך א"ש דיחיד לא יתחיל שמא יברך ולתוס' רק חיוב אינו על יחיד ואם רצה לחייב עצמו יוכל לברך ג"כ ולרש"י ר"ל א"צ להתחיל ואם התחיל גומר או כמ"ש לעיל במה"ק דר"ל כל ימי' חייב לומר הלל דשוי' עלי' חובה או דלא נימא דה"ז מחרף ומגדף

תוס' ד"ה אמר ש"מ י"מ דאמנהגא לא מברכי' מהכא כוונת הי"מ לא כמו שהבין ר"ת מדברי' כ"א ע"ד שכ' דבני בבל הוו מברכי ומה"ט סבר רב לאפסוקינהו דאי לא הוו מברכי אמאי סבר רב לאפסוקינהו וקיי"ל כרב וכמ"ש. באו"ד ובשאר מנהג מברכין והביא ר"ת ראי' לדברי' מיו"ט שני בברכות ובסוכה ותוס' בסוכה דחו דברי' דהתם לא אמרי' וצונו והרא"ש שם כ' דממצה היה ראי' ר"ל דמברכים ביו"ט שני וכ"כ לעיל במה"ק דגם ממצה אין ראי' ברורה וע"ד שכ' החזקוני דמ"מ מצוה לאכול מצה וממרור הו"ל לאתויי ראי' אבל תימא גדול בעיני למה לא לפ' ד' ר"ת כפשוטו דמברכים על הלל ביו"ט שני של עצרת וביו"ט ט' של חג ששני' חול גמור לבני א"י ובזה מיושב עוד קו' דלמא התם דלא לזולזולי ביה דהתינח בקידוש וכיו"ב אבל בהלל אם לא נברך מ' לר"ת דל"ש זלזול

באו"ד ולפי"ז יש ליזהר שלא לדבר דברי' ק' להולמן הרי ע"כ לא אמרי' בברכות כ"א דמפני הכבוד פוסק אבל לדבר מאן דכר שמיה דאי שרי לדבר אמאי לא הפסיק רבינא עלי' דרב בר שבא וצ"ל דדברי התוס' מהופכין כאן ובברכות ביארו יותר דאס"ד אינו מברך אמאי אינו פוסק ומאי הפסקה ונראה ליישב בנבאר תחלה ד' הש"ס ברכות שם דמאן דאבעי ליה אי פ"נ עדיף מק"ש מ' לי' ק"ש ענינו מוכיח עלי' שקורא ק"ש אבל הלל אם אתה מתיר לו לפסוק יאמרו שקורא מזמורי תהלים וליכא פ"נ ופשיט ליה דאם פוסק כמו בק"ש שפיר איכא פ"נ והיינו ואין בכך כלום ועתה בא רבה וחילק בין אמצע הפרק דאז חמיר מק"ש לבין פרק לפרק דאז דינו כק"ש וה"ט דבימיהם היה רק המנהג לענות ראשי פרקים וכמבואר פ' לולב הגזול גבי הל' הלל ואם יפסוק באמצע הפרק והש"צ יגמור בינתים הרי הוא חסר אותו החלק אבל בימים שאין גומרין כיון דבלא"ה מדלגי' אם ידלג עוד פסוק ל"ל בה אבל דווקא מפני הכבוד לא זולת: וסו"ד בתענית המה ד' השר מקוצי בברכות. ומ"ש תוס' עוד בברכות שם בתחלת הדיבור בזה נתיישב דאף גם דציבור אין מברכין לד' מחזור ויטרי מ"מ נקט יחיד משום כל ישראל ביחד וכ"כ דבזה מיושב קושיות הש"ס מא' בניסן לדעה זו דאנשי משמר ומעמד על שיש להם דין כל ישראל

סוכה פ' לולב וערבה

תוס' ד"ה כאן במקדש מידי דהוה אקריאת התורה כ"כ במקו"א לפ' ואולי כוונתם מאחר דהלל פ' א' בתורה ר"ל תורה שבכתב וכל הקורא בה מצוה קעביד ואי מברך וצונו אינו מברך לבטלה משא"כ בנטילת ערבה כיון דאינו אלא מנהג מאי וצונו שייך וכי היכן צונו ליטול ערבה ובענין יו"ט שני כ"כ במקו"א כוונת ר"ת וכן כ' לפנינו לעיל הראי' מהלל לר"ת. ומ"ש ר"ת ראי' מרב בר שבא ולא הביא ראיה רבה שם דאמר ימים שאין גומרי' אפילו באמצע הפרק פוסק משום די"ל התם פוסק אפי' לדבר הרשות קאמר וס"ד דאסור משום פוסק באמצע שבחו של מקום אבל א"כ אמאי לא אפסיק רבינא עלי' דרב בר שבא א"ו משום ברכה לא רצה לפסוק

ואמנם הראיה מרב צריכה ביאור טובא דלר"ת הדר ק' כיון דמברכין אפי' בדילוג מאי עלה ע"ד רב לאפסוקינהו מהי"ת ס"ד שיגמרו הלל וע"כ צ"ל דבאתרא דרב לא היה המנהג לברך דאין לומר שלא היה שם המנהג אפילו לקרות אתרא דרב מקמי' דאתא לבבל היכי הוה בא"י ואי בא"י לא היה המנהג כלל לקרות הלל בר"ח מאי פריך הש"ס וליתני נמי א' בניסן

וע"כ צ"ל דגם לר"ת באתרי' דרב לא היו מברכין אלא דאנן נהיגי' לברך אף אנו נימר להחולקים דבשאר מקומות אין מברכין ורק בבבל לחוד הי' מברכין והניח להם רב מנהגם

ואמנם מ"ש תוס' לדקדק לר"ת דווקא בענין יחיד גומר הלא גם להחולקי' ק' נ' דבשלמא אי בציבור מנהג בעלמא ה"ק יחיד אינו מחוייב לגמור כלומר לקרות משום דלא הוה כ"א מנהג