ליקוטי חבר בן חיים ב פט

וא"כ שפיר קאמר הש"ס מתני' דלא כר"ע וע"ז קאמר בשלמא אי פליגי לענין כלאי' מ"מ אפשר דר"ע אפי' כה"ג מתיר דבר שאינו מתכוין אבל מאחר דפלוגתיי' במכס במ"פ כ"נ לפ' ד' הש"ס בב"ק אמנם ד' התוס' בשמעתין ק' להולמן מנ"ל דלמסקנא פליגי כלל ר"ע ות"ק בכלאים הן אמת דהתוס' הביאו גי' אחרת אבל מ' דלא דייקו בלישנא וא"כ ק' מאי ק' להו ונ' כוונת התוס' דאדרבא מאחר דמוקי פלוגתיי' במכס העומד מאליו א"כ מ"ט דת"ק דאוסר א"ו במכס גופי' ל"פ אלא דפליגי אי מותר ללבוש כלאי' ושפיר ק' להו

אמנם באמת יש לדחות דטעמא דת"ק משים סכנה. א"נ מר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ ת"ק במוכס שי"ל קצבה ור"ע באין לו קצבה

כריתות ס"פ ס' אכל חלב

מ"ס דבר שאינו מתכוין מותר ע' רש"י ביאר דעתו דמה"ט לא הוה פ"ר משום דלא ידע שיובערו התחתוני' משא"כ באידך בריי' דידע שפיר שיובערו הו"ל פ"ר ואין כאן כ"א משאצ"ל ולרש"י ל"ק קו' תוס' דמ' דעתו במ' יומא בסוגי' דצירוף דס"ל דבר שאינו מתכוין לר"י אפי' בשבת דאזריי' ואמנם תוס' לטעמיי' תי' בזה מה שתי' אמנם האי ועוד שכ' תוס' יל"פ על ב' פנים י"ל שהוא תי' בפני עצמו וכיוונו לד' הערוך וכן מטין סוף ד' תוס' בפ"ר דלא ניחא לי' הוה אין מתכוין וכד' הערוך וי"ל דהוה סניף לתי' קמא וכן מטין ד' תוס' פ' כירה סוגי' דמיחם אמנם סוף ד' תוס' צריכין ביאור במ"ש א"נ ונ' כוונתם דראי' הערוך מסוגי' דלולב הגזול דע"כ פ"ר דלא ניחא לי' הו"ל דבר שאינו מתכוין ולהכי מותר אפי' לכתחלה דאלת"ה א"נ הוה משאצ"ל וכד' תוס' הרי עכ"פ מתקן לכתחלה ואמאי שרי וכקו' תוס' פ' לולב הגזול ותי' שם דבמקום מצוה הקילו לא מסתבר להו בשמעתין

שבת פ' כירה

גמ' ורש"י מאי קאמר מאי פנהו ומאי לא יתן אבל נותן נ' כוונת רש"י דאי לאו דתנן שפנהו כ"א פנה ממנו לא הוה ק' לן מידי כי היינו מפ' מים מועטין אסור ומרובין שרי אבל השתא דתנן שפנהו מ' שיש בו מים חמים ומ' לן מאחר דקיי"ל תתאה גבר אפי' מרובין אסור דקמא קמא מבשל והיינו דק' לן ואביי לקמן דמ"מ מוקי לה הכי אולי ס"ל עלאה גבר והו"ל צונן לתוך חם ועד דמחמם לא נתקרר מחמת הרוב

והלא מצרף הק' תוס' לוקמי כשלא הגיע לצירוף ונ' דמתני' תנן כדי להפשירן ולמאי הל' תני לה א"ו לאשמעי' דצריך שיכוין כדי להפשירן אבל לא יתכוון כדי לצרף א"כ ש"מ דבהגיע לצירוף מיירי ואמנם לקמן הק' עוד תוס' אד' רש"י לישני שאינו ממלא המיחם כדי לצרף ונ' דיל"ד אמתני' פתח במיחם וסיים בכוס א"ו בא להורות מיחם דומיא דכוס מה כוס מותר למלאות על כל גדותיו דל"ש בי' צירוף ה"נ במיחם אם מכוין כדי להפשיר ואמנם כן מתורץ ממילא גם קו' ראשונה דאי בלא הגיע לצירוף מאי רבותא וכ"ת א"כ לאביי למאי הל' נקט תנא כוס י"ל אדרבא נקט כוס למימר דווקא מיחם דומי' דכוס דל"ש בי' צירוף ה"נ במיחם היכא דל"ש צירוף דווקא ולפנינו בס"ד נבאר ומק' הש"ס והלא מצרף וכ' תוס' דמל' זה מ' דהוה פ"ר ונ' לבאר לפ"ד דבמיחם שיש בו מים אפי' מלאהו פה על פה אין כאן פ"ר דמאחר דהיו בו מים דלמא בלא זה ג"כ הי' מתקיים היטב ובמיחם שפינה ממנו מים תלי' אם נתנו בו מעט מים ג"כ לא הוה פ"ר דדלמא לא מצרף ואמנם אם מלאהו פא"פ וודאי הוה פ"ר ומעתה מאחר דרב אדא ב"מ מוקי לה במיחם שפנהו ממנו דשייך בי' צירוף ומאי נקט מיחם דומיא דכוס אלא ש"מ לאשמעי' דכל זמן דלא מכוין כ"א להפשיר שרי ואפי' ממלאהו לגמרי דהוה פ"ר ושפיר פריך והלא מצרף ולפי"ז ע"כ רב אדא ס"ל כאביי קודם חזרה דאפי' בפ"ר פליג ר"ש ואמנם אביי דק' לי' אם פנה ממנו תנן ומוקי למתני' ביש בו מים ותנן מיחם דומיא דכוס ע"כ לאשמעי' דמיירי שאינו ממלאהו דלמא אתי לידי צירוף וכרב לקמן וא"כ ה"ה בפנהו ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר דהא חדא הוה וכמ"ש לעיל וא"כ ע"כ מתני' ר"י היא דאוסר באינו מתכוין אמנם למסקנא דמודה ר"ש בפ"ר גם ר"ש מודה במיחם שפנה ממנו מים שלא ימלאנו מפה אל פה ודלא כרב אדא ומעתה הא דהשמיט הרי"ף אוקימתא דרב אדא היינו משום דקיי"ל מודה ר"ש בפ"ר ואמנם הביא אוקמתא דאביי דמוקי מתני' כר"י ואף דבהא דאשמעינן תנא דמיחם שפנהו לא יתן לתוכו כל עיקר לא קיי"ל אבל מ"מ אסור למלאתו צוננין דהוה פ"ר וכן בהא דאסרה מתני' ביש בו מים למלאות לגמרי נחלקו רב ושמואל אי קיי"ל בהא כמתני' וקיי"ל כשמואל ומ"מ נ"מ כמ"ש לענין פ"ר ובמיחם שפינו ממנו וא"ש ד' הרי"ף ונסתלק מעליו תלונת הרז"ה

והנה לד' הערוך דמפ' בארעא דחברי' אפי' לכתחלה א"כ גם כאן נוכל לפ' דמיירי במיחם דחברי' ואפי' פ"ר שרי ומיושב קו' תוס' דבאמת הוה פ"ר אלא מ"מ משכחת לה דלר"ש שרי ע"ד שכ'

ובמ"ש בד' רש"י מאי קאמר נ' ליישב קו' הכ"מ על הרמב"ם שכ' פכ"ז מה' שבת דבכ"ר אסור ליתן כלל צונן לתוך חמין והרי לאביי גופא במתני' דשרו אמנם אביי לטעמי' מצי סבר עלאה גבר ואנן דקיי"ל תתאה גבר בכ"ר אסור ומתני' מיחם דומיא דכוס דווקא מתיר ולא כ"ר ומטעם שכ' דקמא קמא קמבשל

ועתה נבא לבאר בס"ד שטת הרמב"ם שכ' דמצרף תולדת מכבה ואעפי"כ מתיר גחלת של מתכות לכבות בר"ה והק' עלי' הראב"ד מ"ש משל עץ דאוסר ותו דביומא מבואר דצירוף רק דרבנן וע' בד' ה"ה ובמ"ש עלי' הלח"מ וראיתי בתוך ד' הלח"מ דבר תמוה שכ' דלמא באי' דרבנן ר"י מתיר שאינו מתכוין ולא זכר דגם גרירה רק אי' דרבנן וקאסר ר"י וצ"ע

ומ"ש לע"ד בשטת הרמב"ם הוא זה דנהי דמחייב ר"י משאצ"ל ופ' כן הרמב"ם אבל עכ"פ המלאכה נעשית דהיינו כיבוי וא"צ לפתילה חופר וא"צ אלא לעפרה החפירה דהיינו החרישה אי הבנין נעשה לאיזו צורך אלא שלא לצורך עיקר המלאכה כה"ג מחייב ר"י משא"כ אם המלאכה לא נעשית כלל דהיינו צירוף להרמב"ם תולדות מכבה אבל מ"מ אין כאן כיבוי כלל נמצא בגחלת של עץ נעשה הכיבוי שהרי נעשו פחמים אלא שא"צ להם משא"כ במתכת דל"ש פחמין מאי אמרת עכ"פ הצירוף נעשה לזה נבא שוב לדברינו לעיל מ"ש ליישב ד' הרמב"ם בה' נזירות שפסק בסורק וחופף באדמה דאינו לוקה מבואר דס"ל דאפ"ר לא נקי והרי בתולש עוזרדין פ' הבונה ומפשיט עור כ"כ מבואר דאין חילוק בין פ"ר לעושה מלאכה הענין וודאי היכא דעושה המלאכה בידים כתולש ומפשיט אלא דאינו מכוין ליפות מאחר דהוה פ"ר שפיר חייב משא"כ היכא דהוא עושה ענין אחר והפ"ר בא ממילא כה"ג ליכא לדמויי למתכוין וזה ענין ס רק בנזיר ומעתה גם כאן הצירוף נעשה ממילא והוא לא כשה המעשה בידים פ"ר כה"ג לא הוה כ"א דרבנן וז"ש ביומ' צירוף דרבנן וזה שהתירו גחלת של מתכת משום