ליקוטי חבר בן חיים ב פז

קוצץ בהרת בידים וממילא איצטריכו תרוויי' דמבשר לא הוה ילפי' לסיב דהתם משום דקעביד מצוה ומסיב למילה לא ילפי' דשאני התם דעביד כלאחר יד ובזה נ' ליישב ד' הרמב"ם בה' נזירות שפסק דאף דסורק הוה פ"ר אינו לוקה וכ"כ לעיל דמ' דס"ל להרמב"ם נהי דפ"ר לר"ש אסור מ"מ מלקא לא לקי אמנם יק' לפי"ז מאי מק' הש"ס פ' הבונה והא אביי ורבא דאמרי וכו' ומאי קו' הרי חיובי לא מחייב אפ"ר ולמ"ש א"ש דדווקא בסורק דנהי דהוה פ"ר מ"מ השרת הנימין לא מתעבדא כ"א כלאחר יד ואיהו מידי אחרינא עביד התם ס"ל להרמב"ם דלא לקי משא"כ התם בפ' הבונה דמייפה ע"י התלישה הקרקע אלא דלא מכוין וכיון דפ"ר לא בעי כוונה ממילא חיובא ג"כ מחייב ואמנם האי חילוקא יליף לי' הרמב"ם מסוגי' וכמ"ש

ואביי אליבא דר"ש האי בשר יל"ד אמאי לא פריך הש"ס האי לעשות מאי עביד לי' ואהא לא שייך תי' הש"ס ונ' דלכאורה האי לעשות אינו מיותר דאצטריך לעשה כדאמרי' לעיל דצרעת עשה ולא תעשה אלא דמאן דמוקי לה אסיב היינו משום דס"ל דאי לעשות עשה הו"ל השמר דעשה ואין כחן ל"ת ולמאן דס"ל דכל השמר הוה לאו שפיר דריש לעשות אעשה נמצא דאלעשו' לק"מ ועד"ז נבין ד' התוס' שכ' דלר' יוחנן א"ל דאצטריך קרא לבינייהו וק' א"כ למה שוב א"ר יוחנן לא צריך הרי לבינייהו עכ"פ צריך ואמנם למ"ש א"ש דוודאי אי לא דרשי' לעשות אסיב ואין לנו כ"א ק"ו ממילה בשבת שפיר אצטריך קרא לביניי' משא"כ אי דרשי' מלעשות סיב נהי דמסיב לחוד לא מצינו למילף אמילה וכמ"ש דשאני סיב דהוה כלאחר יד מ"מ כיון דמק"ו עכ"פ ידעי' דגם מילה דוחה צרעת אלא דאכתי שלא בזמנה לח ידעי' ולא אצטריך כ"א גילוי מלתא בעלמא ואהא וודאי מהני סיב ואמנם אי לא דרשי' לעשות אסיב שפיר אצטריך קרא אבינייה' ומעתה למסקנא באמת ר' יונתן דקאמר אין צריך דריש לעשות אסיב ושפיר קאמר אין צריך וקרא אצטריך אליכא אחר ואמנם הש"ס בס"ד לא מצי פריך אר' יונתן דלמא לא דריש לעשות ואצטריך קרא אבינייהו מאי אמרת א"כ מאי אין צריך דקאמר ניחא להש"ס להק' קו' לר"ש מלהק' דקדוק לשון לר' יונתן

וחנה מסוגי' זו הביא הערוך ראי' דפ"ר דלא ניחא לי' שרי מדלא אצטריך קרא כ"א לדליכא אחר והתוס' ביומא תמהו על דבריו הא סוגיין קאי מקמי דסבר אביי מודה ר"ש בפ"ר ונ' פשט ד' הערוך עד"ז דלמאי דמסקינן הכא דאצטריך קרא לאביי בדליכא אחר א"כ תק' לדידן אליבא דר"ש דמפקי' קרא לפ"ר אכתי אביו היכא דליכא אחר מנ"ל דלמא קרא לאחר אתא אלא ש"מ לאחר ל"צ קרא דהו"ל פ"ר דלא ניחא לי' וכו' אצטריך קרא לאביו ונ' דגם התוס' שם הרגישו בזה ולזה כשהק' עוד אכתי מדרבנן מנ"ל כ' בסו"ד ל"ש אביו ול"ש אחר וזה הל' ק' הא התם לאו לענין מילה קמיירי וע"כ כוונתם ל"ש אביו ל"ש אחר מחד קרא נפקי ואמנם קו' תוס' דלמא אכתי מדרבנן אסור אפי' בשבת וממילא בשאר אי' דאוריי' כ"כ לעיל ד' הערוך דאם מקרי פ"ר ממילא גם חיובא מחייב ואי לא הו"ל אינו מתכוין ומותר

ואמנם בענין קו' תוס' על הערוך אמאי לא מק' הש"ס גם לרבא דע"כ לד' הערוך גם לרבא מוקמי' לקרא דקטן בדליכא אחר דבאחר ל"צ קרא נ' דבאמת ידע הש"ס דקרא דקטן לכ"ע בליכא אחר מיירי ועיקר קו' לאביי הוה מגדול דלרבא ניחא דהוה פ"ר דניחא לי' משא"כ לאביי צריך לאוקמי באומר לקוץ בהרתו מכוין וקרא לרשיעו גמורה וזה וודאי דוחק גמור ורמז לנו הש"ס מ"ט הדר אביי לגבי רבא דאין דוחק גדול מזה לאוקמי קרא כה"ג וממילא ביאר הש"ס דבקטן בר מן דין דצריך לאוקמי קרא בדליכא אחר לכ"ע עוד אנו צריכין לומר דמיירי באומר לקוץ בהרת בנו מתכוין וכ"ש דדחיקא טפי

ודע דהא דאצטריך קרא בדליכא אחר חף דאי' לן קרא בגדול היינו דבגדול לעולם הוה פ"ר וע"כ מילה דוחה צרעת אבל בקטן דא"נ האידנא ליכא אחר הלא במשך הזמן יזדמן אחר וס"ד משום מצות מילה בזמנה נא נדחה לאו דבהרת קמ"ל

שבת קי"ג

רש"י דלא קבעי לי' לעורו הנה וודאי למ"ד משאצ"ל פטור עלי' אין כאן אלא שבות אמנם נהי דליכא אלא שבות מ"מ לא דמי לטלטול והדרא קו' לדוכתא ולכך אצטריך אינו מתכוין ומ"מ למסקנא ל"ק אף דהו"ל שבות מ"מ אין זה מלאכה לעולם אי' בעלמא הוא דהוה ולכך דמי לטלטול

תוס' ד"ה דשקיל הנה לפמ"ש תוס' לקמן לתרץ דבפלוגתא לא קמיירי גם קו' זו מיושבת ויש להביא ראי' לכאורה לתי' תוס' לקמן דרבנן לד' ר"י קאמרי דתנן כמעשהו בחול כך מעשיהו בשבת והך מתני' מני הרי לענין הפשט לכ"ע אין מעשיהו בשבת כמו בחול אלא ש"מ מתני' רבנן ורבנן לכתחלה שרי לגמרי והא דלא תנן לה באילו דברים משום דבפלוגתא לא קמיירי והיינו ד' הרמב"ם דשביק להך דברזי משום דמ' לי' ג"כ מהך מתני' דרבנן לגמרי מתירין והנה הערוך מ' כרש"י דבברזי הו"ל שבות מיהת וק' לי' דמ"מ לתניי' באילו דברים א"ו ע"כ כיון דהו"ל פ"ר דלא ניחא לי' דמפסיד לכולא עור שוב לר"ש מותר אפי' לכתחלה

סוכה ל"ג ע"ב

רש"י מודה ר"ש עביד חריץ דהוה מלאכה גמורה יל"ד הרי באמת חריץ ע"י גרירה לאו מלאכה גמורה כ"א כלאחר יד כמ"ש רש"י כירה מ"ו ע"ב ונראה כוונת רש"י דר"ש נקט גרירה להורות דכה"ג הוא דמתיר אבל בפ"ר לא שרי ולא תימא דנקט גרירה לאפוקי ממלאכה גמורה לזה כתב רש"י דאינו מתכוין אפילו במלאכה גמורה שרי. שם בד"ה הושענא אחריתא האריך רש"י לחלק בין פ"ר להכא וכוונתו נראה לדברי תוס' ריש כתובות שכתבו ליישב ד' רש"י דק' עלי' א"כ לוקמי כר"י וכ' תוס' דפ"ר הוא דלא הוה דלמא לא יצטרך אבל לר"י אם מ"מ לבסוף יצטרך להושענא עביד אי' למפרע והן ד' רש"י דדווקא פ"ר לא הוה לא זולת

והנה לכאורה אי בלא אפשר מודה ר"י למה לא יחשב לקטן לאכילה לא אפשר ונראה דכיון דיכול לשבור ההדס שלא יהיה בו ג' טפחים ואח"כ לאכול מקרי אפשר והא וודאי שרי ביו"ט דר"י מפשח אלותא

והנה מ"ש תוס' דהוה מלאכה שאצ"ל לכאורה מיותר דהול"ל בפשיטות דפ"ר דלא ניחא ליה ג"כ לכתחלה אסור אלא דתוס' לשטתיי' שכ' בארעא דחברי' דהו"ל משאצ"ל כלומר וה"ה כל פ"ר דלא ניחא ליה הו"ל משאצ"ל ועד"ז נוכל לפרש ג"כ ד' תוס' ביומא גבי בהרת שכ' נהי דמדאורייתא שרי משום דלא הו"ל מלאכת מחשבת וק' לר"ש כל דבר שאינו מתכוין בכל אי' תורה שרי ומה ענין מלאכת מחשבת לר"ש כאן אמנם כוונתם דפ"ר דלא ניחא ליה שרי לר"ש מה"ת בשבת דווקא משום משאצ"ל ומשאצ"ל פוטר ר"ש משום מלאכת מחשבת משא"כ בשאר אי' אין חילוק בפ"ר בין ניחא ליה ללא ניחא ליה ובזה תליא עיקר פלוגתת תוס' וערוך