ליקוטי חבר בן חיים ב פו

חדא משום גזירה כמו רפואה דהוה משום שחיקת סמנים וכמו דבר שאינו מתכוין בגזירה משום מתכוין אפילו לר"י בשבת דמה"ת מותר דלא הוה מלאכת מחשבת וכמ"ש תוס' בכמה דוכתא ואמנם מוקצה הוה חי' בפ"ע לא מטעם גזירה כלל וז"ש רש"י בקולי שבת כלומר בגזירות שבת שר"ש מיקל ולא גזר אבל ממוקצה אין ראיה דבאי' שבת שאינן מטעם גזירה לית ציה לרב כר"ש

ועד"ז יש ליישב גם קו' שניי' של תוס' דאדרבה מאן דאוסר מוקצה בטלטול היינו משום הוצאה ומאן דאוסר באכילה הוא אי' מצ"ע ולהכי איכא מ"ד דבאכילה קיי"ל כמאן דמחמיר ובטלטול כמאן דמיקל

א"נ י"ל דמוקצה מלתא אחריתא היא דבאמת בימי נחמיה בן חכלי' דגזרו על כל הכלים אנא דאח"כ התירו וחזרו והתירו ובהא פליגו ר"ש ור"י עד היכן התירו ומעתה המקיל עליו הראי' וה"ט דמחמיר רב במוקצה אבל היכא דפליגי ר"ש ור"י אי גזרו כלל שפיר מיקל רב כר"ש

והנה הרשב"א הקשה אתי' תוס' מפ' במה גבי בני מלכים יוצאין בזגין דאמרי' ר"ש היא ש"מ דלאו משום אינו מתכוין טעמא דר"ש ותו הא ר"ש את"ק קאי דמתיר בבני מלכים אפילו לרפואה ולי צ"ע יותר אמאי באמת מתיר ת"ק בבני מלכים לרפואה ונראה דדברי ת"ק כיון דבני מלכים סכין בכל יום לא יענה על הדעת דמשום רפואה התירו להם ואמנם ר"ש קאמר עד"ז נוכל להתיר לכל אדם ובלבד שלא יתכוין לרפואה כ"א לתענוג ולת"ק אינו מתכוין לא מהני ואמנם לא היה צריך ר"ש להזכיר דכל ישראל בני מלכים א"ו לגלות דבכל דוכתא אמרינן הכי והיינו סוגיא דפרק במה אשה

וכשאני לעצמי הייתי אומר דהנה לקמן קכ"ח אמרינן דרשב"ג ור' ישמעאל ור' כולהו ס"ל כל ישראל בני מלכים ולמה קאמר רב הל' כר"ש הול"ל הל' כל ישראל בני מלכים הם א"ו דעיקר טעמא דרב משום דפסק בשבת כר"ש והא ליתא כדמסיק ולמסקנא ניחא דאדרבה דווקא בשמן וורד הכי ס"ל ומשום דשכיח לא זולת

שבת ק"כ ע"ב

תוס' ד"ה פותח ונועל נראה לפ' דברי רש"י דלכאורה קשה אפכא כיון דהו"ל פ"ר אמאי מתיר תנא דברייתא ולזה נ' דאדרבא לכ"ע בחדא זימנא דפותח הדלת כיון דהנר אחורי הדלת אין כאן פ"ר ואין זה דומה לפותח כנגד המדורה ואמנם מאחר דכל היום פותח ונועל כדרכו לא ימלט דפ"א באמת יכבה והיינו דלייט עלה רב דתנא דברייתא מתיר משום דכל פעם ופעם לא הוה פ"ר ורב לייט עלה כיון דפותח ונועל כל היום לא ימלט שלא יכבה פ"א ודמי לפ"ר וע' בספר המאירי מ"ש בזה

שבת ק"ג

תוס' ד"ה לא צריכי לכאורה ד' הערוך דאס"ד דה"ט משום דהו"ל משאצ"ל הו"ל להש"ס לפ' הא מני ר"ש דאמר משאצ"ל פטור מלי' וד' תוס' דבמה דקאמר הש"ס וכגון דלא מכוין הו"ל כאילו אמר בהדיא הא מני ר"ש היא דלר"י מאי אהני לן דאינו מכוין אמנם לערוך לא ניחא ליה בהכי דהרי שמואל דס"ל כר"ש באינו מתכוין ס"ל כר"י באצ"ל והו"ל לש"ס למימר ס"ל כר"ש נמי במשאצ"ל ואפשר ד' הערוך כיון דגם ר"י פוטר באינו מתכוין בשבת א"כ אין ראיה כלל ממה דקאמר הש"ס וכגון דלא מכוין א"ו דאפי' למאן דמחייב במשאצ"ל היכא דלא ניחא ליה מודה דלאו מלאכה היא ולא הוה פ"ר והדרן לכללן דדבר שאינו מתכוין מותר ולא בא הערוך כ"א דלא לדייק דפ"ר דלא ניחא ליה לא הוה פ"ר והדרן לכללן דאינו מכוין מותר

גם י"ל הא דקאמר הש"ס וכגון דלא מיכוין היינו דכל הבא לזרד בארעא דחבריה חבריה אינו נותן לו רשות אלא משום דמייפה לו קרקעו וסתמא אדעתא דחבריה עביד וצריך הש"ס לפ' וכגון דלא מכוין כלומר דלא עביד אדעתא דבעל הקרקע

והנה הרמב"ם הביא סתמא הך ברייתא ולא חילק בין ארעא דידיה לארעא דחבריה ונושאי כליו לא העירו ע"ז נ' דמפ' כפי' תוס' דהש"ס ר"ל דהו"ל משאצ"ל ומאחר דדברי הרמב"ם כר"י דמשאצ"ל חייב עלי' אין חילוק לדידיה בין ארעא דחבריה או דידיה ובריי' ע"כ באגם מיירי כרבה ור' יוסף וכ"ת הא מיהת הו"ל להרמב"ם לפרושי נראה דהרמב"ם ביאר זה במה שהביא בתחלת הפרק דין דייפוי קרקע ובהל' ה' הביא דברי הברייתא למימר דהכי מיירי בג בגוונא דל"ש ליפות הקרקע

והנה בעקרא דהא מלתא דאתי הערוך עלה מסכרא דנזיי' הא כתבו התוס' בזה קי"א ע"ב ועי' רש"א שם שנתקשה מ"ט באדרא אפומא דאשישא חיישי' שמא יסחוט ונראה דהתם היינו יסחוט ויפרק וביין הוא דכ' תוס' בכל שהוא לא חיישי' משא"כ בשמן דאפילו משהו סיכה עבדי ליה וודאי חיישי' למפרק אפילו בכ"ש

הדרן לד' תוס' שהקשה ע"ד הערוך ממפיס מורסא למה צריך צערא דגופא הרי הוה פ"ר דלא ניחא ליה נראה דפ"ר ל"ש כ"א היכא דעביד מלתא והמלאכה אשויי מעצמה משא"כ במפיס מורסא דעושה הפתח בידים אלא דמ"מ אין הפתח פתח גמור דאין פתח אלא העשוי להכניס ולהוציא והכא מכניס אויר ואמנם האי אוירא לא ניחא ליה דעביד ליה צערא דגופה ומשו"ה שרי: ואדרבא לכאורה לדברי הערוך י"ל קו' בה"ג דמק' הא שמואל כר"י ס"ל במשאצ"ל ואמאי מתיר במפיס מורסא ולד' הערוך א"ש דהתם כיון דהוה פ"ר דלא ניחא ליה א"כ הדר להיות דבר שאינו מתכוין ושפיר מתיר שמואל ומ"מ בעי' צערא דגופא מטעם הנ"ל ודקאמר הש"ס דאתיא כמ"ד משאצ"ל פטור ע' בה"ה ושם ימצא תי' גם מצד נחש

ואמנם יסוד הערוך בנויי דחדא מתרתי אי הוה פ"ר דלא ניחא ליה פ"ר א"כ חיובא מחייב עלה ואי לאו הו"נ דבר שאינו מתכוין ושרי ובזה נסתלק מעליו עיקר קו' תוס' וכל הראשונים מנ"נ להערוך דאפילו לכתחלה שרי ועתה נבא לשאר ד' הערוך א' וא' ונבאר תחלה בס"ד הסוגי' שממנה מייתי ראיה

שבת קל"ג

אמר מר בשר אעפ"י שיש בהרת דבר שאין מתכוין הוא הנה ד' המק' נ' דהיכא דלא אפשר גם ר"י מודה ודד' אביי ורבא בפסחי' כל"ב בפסחים דגם לר"י בלא אפשר שרי ואמנם לפי"ז אביי שהשיב לא נצרכא אלא לר"י היינו בל"ק דפסחים דאביי אליבא דר"י אוסר אפי' בלא אפשר כמ"ש תוס' שם ודייק לי' מדר' יאשי' דהכא אבל לבתר דשמע מרבא דמוד' ר"ש בפ"ר מודה אביי דמסתבר גם לר"י לא אצטריך קרא להכי משום דהוה לא אפשר ופליגי הני תרי לישנא דאביי בפסחים בס"ד ומסקנא דאביי דשמעתין

איכא דמתני והנה כבר כ' לעיל לבאר למה לי תרי קראי בשר ולעשות ואמנם י"ל עוד דיש חילוק גדול בין הך דסיב ובין מילה בצרעת בהך דסיב עושה כלאחר יד משא"כ במילה בצרעת