ליקוטי חבר בן חיים ב פה

מקלקל בחבורה חייב דלמא פטור ס"ל ומשו"ה מתיר בקירוד ואי ר"ש בדאוריי' מודה מנ"ל דראב"ע מיקל טפי מני'

שבת פ"א ע"ב

תוס' ד"ה והאר"י הל' כסתם משנה דברי' צריכין עיון גדול כבר הזכרתי לעיל קו' הר"ש פ"ט מכלאי' מ"ג אסוגי' זו דבכלאים גופא שם סתמא אחרינא ובפ' במה אשה לא יכרוך חבלים ויקשור סתמא כר"י וכבר עוררנו דלהרמב' לק"מ הני קו' וכצ"ל ג"כ ד' הר"ש מוורדין דלא תק' עלי' הא איכא סתמי אחרינא כר"י והי' בדעתי לומר עפ"י מה שכ' הכ"מ הביא דבריו המג"א סוף ה' פסח בדין חדש בחו"ל דבתרי סדרי' יש סדר למשנה וא"כ נזיר הוה בתרא יותר משבת וסתים לן תנא שם כר"ש אלא מאחר דבבכורות שוב נחלקו בהדי' ר"י ור"ש בבכור שאחזו דם דלר"י דבר שאין מתכוין אסור ולר"ש מותר הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת והדברים סתומי' מאוד וע'

שבת צ"ה

המכבד והמרבץ ע' רש"י יל"פ דבריו על ב' פנים י"ל במ"ש דהגומות מתמלאים עלי' ר"ל כד' הרמב"ן במלחמות פ' כל הכלים דהו"ל בונה כלאחר יד ומ"מ כ' רק דלמא כלומר דלא הוה מתכוין דאל"כ למה לר"ש מותר וי"ל ג"כ דר"ל רק דבלא כוונה עשה

תוס' ד"ה המכבד מה שהוצרכו ראי' כלל דאינו מתכוין פטור מה"ת הלא מהי"ת יהא חייב ור"א קאמר הזיד סופג את הארבעי' י"ל דאי משום הא לא אריא דמתרי' בי' לא תכבד דלמא תשוי גומות ואם מכבד ומשו"ה חייב ולזה הוצרכו ראי' מיומא ולד' רש"י ביומא שם דמחלק בין צירוף מיחם לצירוף עששיות אין ראי' משם והנה על תי' תוס' דשמעתין כ' תוס' פ' תמיד נשחט דדוחק לפ' דבהא פליגי וביאר הרמב"ן במלחמות פ' כל הכלים דנחזי אנן אי הוה פ"ר או לא ונ' כוונת תוס' בשמעתין דתרוויי' ס"ל לגומות ממש וודאי לא הוה פ"ר ולגומות כ"ד וודאי הוה פ"ר אמנם רבנן ס"ל דאגומות כ"ד לא קפיד אינש ואין זה בונה ור"א ס"ל אפי' גומות כ"ד בתוך ביתו קפיד אינש והוה בונה ופ"ר

אמנם בפסחים כ' תוס' במכוין פליגי אלא שד' צריכין ביאור למאי הל' כ' אף שא"צ לזה ורש"א פסחים שם הבין שכ' תוס' כן לבאר מ"ט ר"ש מתיר לכתחלה ודבריו צריכין עיון דממ"נ אי הו"ל אינו מכוין אפי' בדאוריי' מתיר ר"ש כמבואר בפ' כירה מ"ו ע' לעיל ואי הו"ל מכוין נהי דאצ"ל מ"מ מדרבנן אסור לר"ש וצ"ע אמנם התוס' רצו לבאר פלוגתת ר"א וחכמים וע"ז כ' דלכ"ע א"צ להשוואות גומות אלו ומ"מ ס"ל לר"א כיון דמכבד ומרבץ מכוין אלי' וס"ל כר"י דמשאצ"ל חייב עלי' ורבנן ס"ל כיון דלא צריך לה לא מכוין לה ולא רצו לפ' דרבין ס"ל כר"ש דאצ"ל פטור דא"כ מנ"ל דלר"ש שרי לכתחלה א"ו טעמא דרבנן משום דאינו מתכוין ואסור מדרבנן

ועתה נבא לקו' שניי' מתמיד נשחט והקו' כבר נתבאר למעלה ונבא בזה אל התי' והנה בפסחים תי' תוס' בתי' קמא רק דבין רובד לרובד מיהת משוי גומות וזה ק' דא"כ אמאי שרי אמימר במחוזא הרי בכל רצפה שייך בין רובד ואמנם בשבת יישבו התוס' קו' זו במ"ש דהדחה שאני ר"ל דבהדחה הוא דמשוי גומות בין רובד לרובד ואמימר זילחא הוא דהתיר

ואמנם תי' שני שוב ק' בשבת להולמו דלר"א דאסור מדאוריי' גם במרוצף אפי' בביהמ"ק גזרי' אבל לרבנן מה"ט לא גזרי' במקדש כיון דלא הוה אפי' באינו מרוצף כ"א דרבנן וא"כ במחוזא אכתי אמאי שרי אמימר והי' נ' לדחוק דמשום דירושלים לא הוה מרוצף וכל כי האי הו"ל לתוס' לפ' אמנם בתוס' ביארו הענין בד' אחר דיל"ד בד' שם שהזכירו בתי' זה כיבוד תמור ריבוץ אמנם כוונתם דהך הדחה בעזרה הוה כיבוד וריבוץ בהדדי והנה תוס' לטעמיי' שכ' בסמוך בשבת ובפסחים דאפי' לדידן כיבוד אסור ומ' להו דאפי' אמימר דשרי ריבוץ הוא דשרי אבל כיבוד באמת אפי' במרוצף אסור

והנה בהא דכיבוד אסור לד' תוס' כ' הטעם משום מזיז עפר ואמנם בפסחים אחר שהביאו ראי' מר"א דכל הכלי' סיימו דכיבוד משוי גומות טפי וק' מאי בעי בזה ונ' כוונתם דאכתי יק' נהי דכיבוד אסור משום מזיז עפר הא לר"ש דלית לי' מוקצה גם מזיז עפר מותר ודלמא ר"א גם במוקצה כר"ש ס"ל ולזה כ' תוס' דלדידן מטעם מזיז עפר אסור אמנם אפי' דלית לי' מוקצה אוסר בכיבוד דמשוה גומות טפי

ואמנם בה"ג והרי"ף מתירין גם בכיבוד והק' הרז"ה ממתני' דביצה דחכמים אוסרין והביא הרמב"ן במלחמות תי' הרי"ף ע"ז בתשו' והנה הרמב"ן שם דקדק אמאי נקט בין המטות במתני' שם וי"ל בזה על ב' פני' חדא דקרקע הבית בבית ר"ג הי' מרוצף אלא שבין המטות לא הי' מרוצף ולזה לא נחלקו כ"א בין המטות והי' ראי' מזה לד' הרמב' דאף דאוסר בכיבוד אבל במרוצף מתיר

ויע"ל דתרוויי' ס"ל כיבוד שרי ובין המטות שאוכלין שם כמבואר גם ברמב"ן דהיינו בין המטות יש עצמות וקליפין ור"ג התיר מטעם גרף של רעי וכמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן וחכמים אוסרין דהו"ל עושה גרף רעי לכתחלה וע"ז קאמר ר"א ב"צ גם ר"ג לא התיר כ"א לסלק הסדינין שהיו העצמות וקליפין עלי' כדתנן מסלק הטבלא ומנערה אבל לכבד מעולם לא התיר

ועתה נבא בע"ה לבאר ד' הרמב"ם דק' לי' אמימר דשרי זלחא במחוזא דווקא אטו כר"י ס"ל דדבר שאינו מתכוין אסור א"ו הענין הוא כך כיבוד וריבוץ ל"ד להדדי מה"ט דבאמת בתרוויי' יש לחוש מאחר דיכבד ביתו ישוה גומות מדעת וע"ד שפי' הרמב"ן סוגי' דמפנין אבל לא יגמור את האוצר דאתי לאשוויי גומות במכוין אמנם מאחר דלא שרי' לי' כ"א לרבץ ולא לכבד אי' לי' הכירא טובא ולא יבא להשוות גומות ומה"ט אסרי רבנן דביצה כיבוד אמנם אמימר שרא בין כיבוד בין ריבוץ במחוזא משום דמרוצף הוה והן הן ד' הרמב"ם דבמרוצף גם כיבוד שרי

והנה ע"ד רש"י בפי' א' שכ' לאו אדעתאי לא סבירא לי באמת ק' אי רב אשי ס"ל אינו מכוין מאן הוא בתרי' שסתם הל' לדידן שרי ריבוץ וצ"ע

שבת ע"ה

תוס' ד"ה מתעסק נ' ד' רש"י בזה דלא מ' לי' לפ' סוגי' לר"ש דווקא דהרי אר' יודא נמי קשה וכמ"ש תוס' א"ו דהש"ס נקט מתעסק כלומר לר"י פטור משום מתעסק ולר"ש דסבירא ליה מתעסק בחבורה חייב פטור משום אינו מתכוין דפוטר ר"ש בכל התורה ובמסקנא ג"כ ה"פ לר"י מקרי כה"ג מתעסק כיון דטורח להחיות בו נשמה ולר"ש לא הוה כה"ג פ"ר וכמו שביאר רש"י ומ"מ אין הטעם לד' רש"י משום משאצ"ל כ"א דכה"ג לא מקרי פ"ר ופירש"י הכי משום קו' תוס' דלר"ש גם משאצ"ל חייב בחבורה

שבת קי"א

תוס' ד"ה למימרא נראה דברי רש"י דתרתי גוונא אי' שבת איכא