ליקוטי חבר בן חיים ב פד

תוס' ד"ה אביי ומ"מ ד' אביי ק' להולמן ונראה דק' ליה לאביי קו' הש"ס פרק במה מדליקין מבריי' דר"ש אומר גורר אדם קתני גדולים וקתני קטנים ק' לתרווייהו ותי' הש"ס שם דחוק אמנם לאביי ניחא קטנים נקט ר"ש משום דר"י באפשר אוסר אפילו אינו מכוין ונקט גדולים דלא אפשר דלר"י אפילו מכוין מותר ולר"ש דווקא ובלבד שלא יתכוין וא"ש ומ"מ לא קאמר אביי מנא אמינא דאיכא לאוקמי כתי' הש"ס בשבת שם

שבת כ"ב ע"א

רש"י בגרירה והוה חופר או בונה לא מצאתי במק"א שפירש"י בונה ונראה כוונת רש"י כאן משום דדייק הש"ס בכמה מקומות דסבר שמואל דבר שאינו מתכוין מותר משום דאמר הל' כר"ש בגרירה ומאן יימר דלמא דווקא בגרירה דהוה מקלקל הוא דסבר שמואל דבר שאינו מתכוין מותר וכמ"ש תוס' לחלק בענין זה ריש כתובות ולזה כתב רש"י דזמנין ע"י שעבד חריץ וחופר משוה גומות שהיה מתחלה והו"ל בונה ואעפי"כ שרי

שבת כ"ט ע"ב

גזירה עיליתא דשישא והדבר צריך ביאור כיון שהסכימו בתוספות דאפילו לר"י בשבת דבר שאינו מתכוין רק דרבנן דבעינן מלאכת מחשבת ולמה נגזור עוד גזירה לגזירה ותו אמאי לא קאמר הש"ס סבר לה כר"י וגזירה וכו' מה"ט נ' דאדרבא ר"י בן אלעזר כר"ש ס"ל אלא דס"ל כר"י רבה דבקטנים גם ר"ש מודה וספסל הו"ל קטנים כמבואר בסמוך ולר"ש טעמא מאי מודה בקטנים נ' הסברא דכיון דבקל יכול לנשא הכלי ממקום למקום וטוב יותר לכלי לנשא אותו מלגרור ש"מ דניחא ליה בגרירה משום דבעי אשוויי גומות והו"ל כמכוין לכך ולכך אוסר ר"ש וכיון דהיינו טעמא דר"ש שפיר גזרי' עיליתא דשישא וכו'

ובזה נתיישב קו' תוס' מאמימר דשרי זלחא במחוזא דהכא ה"ט דגזרי' משום דהו"ל כמכוין אבל התם במרבץ כיון דבאמת הו"ל דבר שאינו מתכוין לא גזרי' מידי

וא"ש בזה דברי הרמב"ם שפסק בכיבוד דווקא במרוצף שרי והו"ל לחלק בין כל העיר מרוצף אי לא אלא ש"מ לית ליה תי' תוס' וכ"ת קשי' אהדדי י"ל כמ"ש

ואתא לן שפיר בזה ג"כ קו' תוס' פסחים פ' תמיד נשחט גבי מדיחי' העזרה שהקשה תוס' הרי העזרה מרוצף היה ואפילו לר"א שרי ונבאר תחלה דברי' שם כוונתם דאי הו"א רבנן אסרו כל ריבוץ בין מרוצף בין אינו מרוצף אלא דלרבנן רק מדרבנן אסור א"כ במקדש לא גזרו אבל לר"א כיון דאיכא ריבוץ דאורייתא שוב לא התירו גם במקדש ואהא מייתי תוס' דאדרבא באתרא דכולהו בתי מרוצפי' לא גזרו כלל אלא מיהת בגבולין בעי' כולה מתא מרוצף מ"מ במקדש מיהת לשתרי ותי' לחד תי' דמ"מ כה"ג גם במקדש גזרו לר"א ולמ"ש א"ש דלחד תי' כתב תוס' דטעמא דר"א דמחייב חטאת בכיבוד וריבוץ משום דסתמא מכוין לאשוויי גומות ומעתה בשלמא לרבנן נהי דאסרי רבנן לרבנן מ"מ אין כאן כוונה וא"כ לא גזרי' שישא אטו עלמא משא"כ לר"א דס"ל חייב חטאת משוי ליה כמכוין שפיר גזרי' שישא אטו עלמא וע' בד' תויו"ט פסחים שם בד' הרמב"ם וש"י

והנה למ"ש שפיר י"ל דלעולא דס"ל בגדולי' מודה ר"י ובקטנים הוא דפליג אין ראיה מגרירה כלל דס"ל לר"א דבר שאינו מתכוין אסור דלמא היינו טעמא דאוסר בקטנים דהו"ל כמכוין ומיושב קושי' תוס' בסוגיא דצירוף ע"ד רש"י ביומא ל"ל לאתויי מבהרת לייתי מגרירה דלמא לא היא בגרירה ה"ט דהו"ל מתכוין

ד"ה מותר הק' הרמב"ן דהו"ל כגדולים ופליגו ר"ש ורבנן וי"ל ע"ד שכתב תוס' שם דהתם פליגי אי שרי להטיל מום משום דר"ש ס"ל דהאי דאחזו דם אין מום גדול מזה ואפי' מתכוין שרי ורבנן לית להו הך סברא וחשבי' לא מתכוין

מטה דומי' דכסא ויל"ד אכתי לא לנקוט כ"א למר מטה ולמר כסא ולמ"ש לעיל בפסחים א"ש ויע"ל דמאן דאוסר בגדולים ס"ד דמטה שדרכה להיות גדולה אפילו בקטנה אסורה לכך אשמעינן מטה דומי' דספסל ולמאן דאוסר בקטנים ס"ד איפכא דכלים שדרכן להיות קטנים אפילו הן גדולים אסורין לכך אצטריך לאשמעי' אפכא דכסא דומי' דמטה שריא

רש"י ד"ה מוכרי כסות מבואר מדבריו שלובשין אותו כדרכן ונ' שהביאו לזה דלמ"ש טעמא דר"ש לר"י רבה דאוסר בקטנים דמדגררן ש"מ לאשוויי גומות מכוין וא"כ במוכרי כסות שמקפלין הבגדים רק על כתיפן כמו שפי' הכ"מ בה' כלאים א"כ הרי ניכר דלא אתכוין להנאת לבישה א"ו מוכרין כדרכן היינו שלובשין אותן

אלא דל' רש"י שסיים אח"כ ואפילו בהעלאה בעי' הנאת לבישה ומאי בעי רש"י בזה כיון דמתני' מיירי בלבישה גמורה ונראה דברי רש"י דס"ל כתוס' שלבוש בגדים אחרים וקשה ליה לרש"י מ"מ אם לבישה אין כאן העלאה יש כאן וע"ז כתב רש"י דהעלאה דווקא דומיא דלבישה אסורה והטעם לדברי רש"י דלכתוב רחמנא העלאה ולא לכתוב לבישה א"ו דלבישה אצטריך לגלות דהעלאה דומיא דלבישה דווקא אסרה תורה

והנה כבר הזכרנו לעיל דלהר"ן פ' גי"ה בסוגיא דריחא מלתא דס"ל דמכאן מוכח דבהנאה אפילו פ"ר שרי למאן דמתיר דבר שאינו מתכוין ונראה סברתו דדבר שאסרה תורה ההנאה ומאחר שזה מקבל עליו עול תורה ומכוין בכל עת שלא ליהנות ומצטער על שלובש כלאים אין הנאתו הנאה כלל: וכבר עוררנו לעיל דל' גם ד' הרמב"ם פ' י"ד ממ"א כן ושיק' עלי' מסוגיא דפסחים:

שבת מ"ו ע"ב

כבתה אין ע' תוס' ותי' דחוק ולולא דברי' הייתי אומר דגם המק' ידע די"ל טעמא דר"ש משום בסיס לדבר האסור אלא דמ' לי' כל היכא דמודה ר"ש באותו מוקצה גם מיגו דאתקצי ס"ל ומ' לכאורה כן ביצה פ' המביא גבי הוקצה למצותו עיי"ש והיינו דק' לי' מכבתה בשלמא אי לא שרי ר"ש בכבתה הייתי אומר ג"כ טעמא דר"ש משום בסיס אא"כ גם כבתה ליתסר מיגו דאתקצי אלא ש"מ משום דבר שאינו מתכוין ושפיר ק' ורבא במסקנא חדית לן דאף דאי' לי' לר"ש בסיס מ"מ מיגו דאתקצי לית לי'

תוס' ד"ה אי' דאוריי' והרמב"ן תי' דשם כיבוי מיהת אב מלאכה אבל גורר אי אפשר להיות מלאכה דאוריי' והן הן ד' רש"י כאן למעיי' בהם

תנן מוכרי כסות יל"ד למה מק' ממוכרי כסות דיש להשיב דלמא לאו ר"ש היא ואמאי לא הק' ממתני' דבכורות ר"ש אומר יקיז אעפ"י שעושה בו מום ויש ראי' מכאן לד' תוס' בכורות שם דהתם טעמא דר"ש אחזו דם אין מום גדול מזה והו"ל מטיל מום בבעל מום

ומ"מ יק' מאחר דגם ראב"ע בקירוד בביצה אי' לי' כר"ש דלמא הך מתני' דכלאים ראב"ע היא ונ' דמאן לימא לן דראב"ע סבר