ליקוטי חבר בן חיים ב יח

בדור הפרוץ הזה ימצאו אנשים כאלו אבל לא יתרפאו ע"י רפואתם של אנשים האלו

ומה נדמו בזה לבני מלך האהובים מאוד אצל אביהם ויקנא בהם איש רע ובליעל ויועץ עם הרופא להטיל להם סם המות להמיתם והרופא השיב איך אוכל לעשות כזה כל זמן שהם במזג הבריאות לא אוכל להם כי לא יקבלו ממני שום רפואה והנה להיות המקום והזמן ההוא קר מאוד ומסוכן לצאת החוצה ובני המלך היו מסוגרים חדר בתוך חדר בהחבא ומלובשים אדרת שער מפני הקרח הנורא ויבא הצורר ההוא לפתותם א' לאחת להפשיט מעילם מעליהם ולפתוח דלת הבית וישקם משקה המשכר קצת באופן שחטפם קצת שינה וירדמו ויצטננו והי' שוכבים כפסע בינם לבין המות מחמת הצינה ויקראו לרופא אליל ההוא והנה לחולשת הלב טוב להשקותם סמים השורפים קאפפע"ר וכדומה כי רובו של אותו החולי בא מחמת אפיסת חום הטבעי ושנתקרר הלב ע"כ צריך לסמים הנ"ל להמשיך חומו אליו אך החולשת הבאה מסיבת הצינון נהפך הוא כי הוא מן החוץ אל תוכו שנתקררו ונקרשו החלקים החיצונים ונאסף כל החמימות אל תוך הלב ואם יוסיפו לשפוך אל פיו עוד המשקי' מסמים השורפים יוסיפו אש אל חומו וימות בלי ספק ורפואתו הוא להחים החלקי' החיצונים לאט לאט להלבישו ולכסותו בשמיכה ולסגור דלתותיו בעדו ולשפוך אל תוכו חלב חם וירפא. ואמנם הרופא הנ"ל היותו שליחו של הצורר הנ"ל עשה עצמו כאילו לא ידע סיבת החולשא והשקה לשני' או שלשה מהם הקאפפער ומתו ואמנם קם רופא נאמן א' וגער בהרופא ואמר לו אתה חייבת ראשך למלך בהמיתך את בניו הלא ידעת סיבת חולשתם מדוע לא עשית כהלכה הראוי' לחולשת בחולה הצינה ויקם הוא ויעסוק ברפואות הנותרים ויחיו ויקמו על רגלם ויהי' לאות לבני מרי למען לא יתפתו עוד אחרי עצת הצורר הרע ההוא ויקחו מוסר מאחיהם המומתים לפניהם

והנמשל השטן הוא היצה"ר אשר כל מגמת קנאתו להרוג בני המלך ית"ש הם בני ישראל ושלוחיו רופאי האליל המסיתים והמדיחים לא יכלו יגעו בהם להשקותם סמים הממיתים להטעימם מארס צפעוני שלהם כי לא יקבלו מהם ולא ישמעו לדבריהם ע"כ התחכם הס"ם הזה זה יותר מט"ו שנה אשר הורד עדי שומרי התורה וניטל כח החכמים מלגדור שום גדר ולמחות בעוברי עבירה כלל וכלל כידוע ועי"ז איש הישר בעיניו יעשה והופשטו מעילי הבושת מאת כל איש ודרכיה' הנלוזים ישרים בעיני הפוחזים מבני עמינו לא מחמת מינות ואפיקורסת ח"ו כי לא עינו מלבם רק מה יעשה הבן אשר לא יחטא ולב בני אדם נוטה אחרי הפקירא וכל השערים נפתחו וכל הגדרות נפרצו בעו"ה. ובראותו עתה כי בעו"ה הדור הפרוץ במלואה קרא לרופא אליל שנו ואמר חושו מהרו כי זה היום שקוינו והם כמתעסקי' ברפואו' ומשקי' ארסי נחש צפעוני ואנו רואים אותם ממיתים בעו"ה כאשר כתבנו להם כי לא אחד מהם זכה לראות עין בדולח התלמוד כי כבר יצאו מהדת טרם גדלו ע"כ אנחנו נראה ניקח מוסר בלי לשמוע לקולם. ואם נרצה לעסוק ברפואות החולי' האלו נסור הסבה נשתדל בכל מעוז להרים יד הרבנים ומנהיגי ישראל שתהי' ידם מגעת למחות בעובר עבירה כמאז וננהוג בסדר למודינו כאשר נהגנו מאן מעולם מימי מרע"ה עד עתה והאמנם אחז"ל אלף נכנסים לבית הספר יוצאי' מהם מאה למקרא ועשרה למשנה וא' להוראה כדאיתא במ' קהלת בפסוק אדם אחד מאלף מצאתי ובכל הנשארים תשעה מאות שלא הצליחו למקרא ומשנה וש"ס לא יצאו מהדת ולא חללו שבתות בפרהסי' כמו עתה והלא מפני שהי' יד הרבנים תקיפה על העוברי עבירה ואימתם מוטלת עליהם. וע"כ יוחזר נא עטרה ליושנה ויעלה רפאות תעלה ובני המלך חיו יחיו

ככל הדברים האלו וככל החזיון נרמוז בפסוקי מקראי קדש האלו ואקדם כי סתם חרב בקרא הוא חרב התורה ע"ד חגור חרבך על ירך גבור כמבואר במס' שבת ס"ג ע"א ואקדים עוד כי פתיחה יאמר על ביטול המלחמה כמו אל יתהלל חוגר כמפתח והתחלת המלחמה נקרא איסור כאמור מי יאסור המלחמה ובטילה יקרא פתח ע"כ אמר חרב פתחו רשעים הרשעים שהוא הסם וכת דילי' גרמו תחלה לפתוח חרב התורה ולבטל שליטת חכמי ישראל מבלי יוכלו למחות בעוברי עבירה ואח"כ דרכו קשתם קסת הסופר להכות מרחוק ובסתר ואמר פתיחת החרב הי' להפיל עני ואביון כי לא הומתו עי"ז רק להפילם ולהרגילם במעשים מגונים אשר לא יעשו ובכל זאת לא יכונה מיתה ממש כי אעפ"י שחטא ישראל הוא כ"ז שאין בלבו שום ספק ביסודות האמונה אך הוא כמונח דומם בחולשה מכח הצינה הגוברת בחיצוני האיברים ואח"כ דרכו קשתם לטבוח ישרי דרך המה הנפילים הנ"ל להראות כמתעסק ברפואותם ולהמיתם במועצתם ואמנם חרבם של עצמם תבא בלבם כי ממה שכבר המיתו איזה מבני המלך בעו"ה מהם נקח ראי' מבלי להתפתות ועי"ז קשתותם תשברנה ולא יועילו להם ואם אמר יאמרו הלא פיך ענה בך מאחז"ל אלף יכנסו לבית הספר יוצא א' וא"כ הנשארים ישארו בלי דעת תורה משא"כ אם ישמעו לקלם ירבה הדעת לזאת נאמר טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים כי להם ירבה הדעת נוטה לאפיקורסים רבו העבדים המתפרצים פרץ על פני הארץ ומעוטי הצדיקים אשר שתולי' בכל דור ודור המה ישמרו משמרת הבית מסח בעזרת ה' בגיבורים

איתא סוף פרק שירה ר' ישעי' תלמידו של ר"ח בן דוסא התענה פ' תעניות אמר הכלבים דכתי' בהו והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה יזכו לומר שירה וענה לו מלאך מן השמים ישעי' עד מתי אתה מתענה על דבר זה מיום שגלה סודו לחבקוק הנביא לא גלה דבר זה לשום ברי' שבעולם מפני מה זכו לומר שירה מפני שכתו' בהם לא יחרץ כלב לשונו ולא עוד אלא שזכו לעבד עורות מצואתם שכותבין בהם תפילין ומזוזות וס"ת ולענין השאלה ששאלת חזור לאחוריך ואל תוסף עוד בדבר הזה שנאמר שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו

ויל"ד [א'] אמאי מייחס אחר ר"ח בן דוסא שהי' תלמידו [ב'] למה דוקא פ' תעניתם מספר הזה מה מרמז. [ג'] וכי מפני שהכלבים עזי נפש ולא ידעו שבעה לא יזכו לומר שירה הלא העכברים גרועי' מהם דהני עכברי' רשעי' נינהו ואומרים שירה והכלב מכיר את קונו לא יאמר שירה [ד'] מה ענין חבקוק הנביא לכאן הי' לו לאמר מיום שגלה סודו לחגי זכרי' ומלאכי שהם חותם הנבואה [ה'] לענין השאלה ששאלת חזור לאחוריך וק' הא כבר תי' לו שאלתו ומה יוסיף עוד בדבר הזה. וה"לל ושאלות אחרות כאלו אל תוסיף לשאול עוד אבל שאלה שכבר שאל ונפתר לו למה יחזור לשאול אותה. גם לשון חזור לאחוריך אין לו מובן ועד מה ענין שומר פיו ולשונו לכאן. עוד י"ל אמרו ולא עוד אלא שזכו לעבד עורות וכו' איפכא הל"ל למימר שזכו לעבד עורות מצואתם ולא עוד אלא דבר גדול מזה דכתי' לא יחרץ כלב לשונו