ליקוטי חבר בן חיים ב קעג

וא"כ נימא דבל' בני אדם נשתבע וע"ז תי' תוס' דאמרי רבנן הנשבע דעתו על אכילות של תורה: והרי עפר נ' דהמק' לא הבין אבעי' דרבא ולהכי מק' ואמנם התרצן פשיט לי' דרבא הכי קמבעיא לי' באי' קיי"ל הנאת גרונו בעי' ובעי' הנאת גרונו בכזית ואמנם אם בשבועה ג"כ הנאת גרונו מקרי אכילה בעפר ל"ש הנאת גרונו והו"ל כאזרוק צרור לים ולא בעי' כזית אבל אם בשבועה אכילה היינו אכילת מעיו וזה שייך אפי' בעפר א"כ גם בעפר בעי' כזית ומעתה ליכא למפשט מהכא מידי דבמידי דבר אכילה בין להנאת גרונו בין להנאת מעיו בעי' כזית ורבא במידי דלאו בר אכילה קמבעי' לי'

אמר רבא הכל מודים במפ' נ' דלא תימא בהא גופא פליגי דר"ע ס"ל מפ' חייב אכ"ש ומשו"ה ס"ל סתם כמפ' ורבנן גם במפ' פליגי ולהכי פליגי בסתם קמ"ל רבא דלא היא כ"א במפ' מודו רבנן

כיון דמתאכיל ע"י תערובת פירש"י עם הענבים דאי ס"ד ע"י תערובת ממש הא שייך גם בעפר

רש"י ד"ה דעתי' אמשהו את"ל עפר במשהו ולמה לא כ' רש"י כן מיד וע"ד שכ' באידך בעיא ונ' בנבאר תחלה דבשלמא לגי' הר"י מג"ש שבועה שאוכל ואכל עפר פטור קמ"ל או כסברת הר"י דכיון דאכל ודאי הוה דעתי' בשבועתו אעפר ואי כסברת הר"ן דבשאוכל הכל בכלל ופי' דבריו נ' דלמה לי' לאשבועי שאוכל פשיטא שיאכל א"ו כוונתו הי' אפי' אמידי דלאו בר אכילה וכאילו אמר שאוכל מ"מ אבל גי' שלא אוכל פטור ק' מאי קמ"ל רבא מתני' היא שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה פטור ונ' דס"ד משום דל' אוכלין מ' דמדבר הראוי לאכילה מיירי ועפר וכיו"ב לאו אוכלין ומתני' באוכלין המזיקין דאין אכילתן אכילה כדאמרי' השותה שמן של תרומה פטור כי יאכל כו' פרט למזיק אבל עפר לאו אכילה מקריא כלל קמ"ל ומעתה דלמא חרצן מאוכלין המזיקין הוה ולא דמי לעפר וא"נ עפר בכזית דלמא בחרצן לא בעי ואמנם מדקאמ' דעתי' אמשהו ש"מ דאי עפר במשהו דוקא הוא דקמבעי' לי'

תוס' ד"ה נזיר לכאורה י"ל משקצים ורמשים קפשיט לי' דדמי לחרצן ותוס' מ"מ לא נ' להו כן משום דלמ' שקצים דומיא דנבילות שראוי לאכילה ואמנם כ"כ לעיל די"ל דדוקא בנזיר קמבעי' לי' דמשכחת לה בלאו והן משום דאיתא בשאלה אבל לא בשאר אי' וקמבעי' לי' לענין קרבן ג"כ ומנבילה פשיט לי' שפיר דאעפי"כ אמרי' דדעתי' אכזית אף דלר"ל איתא בלאו והן

רש"י ד"ה נזיר ויודע הוא שאין שבועה חלה כוונת רש"י דאי תימא הוא אינו יודע אבל מהי"ת נימא שבא לאסור עליו האסור כבר אא"כ הלא גם חצי שיעור אסור עלי' מכבר אע"כ משום דבכזית יודע דאין שבועה חלה עליו

רש"י ד"ה אהיתרא קמשתבע שלא הי' מושבע נ' כוונת רש"י דאמרי' בעלמא שיעורין הל"מ א"כ מסיני אדרבא כזית נאמר ולאחר מ"ת כ' תורה כל לחצי שיעור ולא מקרי מושבע מהר סיני. אמנם ד' תוס' מדלא לקי עלי' ש"מ דאינו מושבע עליו דהא דלקי על שאר אי' היינו ג"כ משום שבועת הר סיני והיינו שפלפלו תוס' עד"ז לקמן ד"ה דמוקי לה כדברי הכל והק' מאי' עשה דג"כ אינו לוקה ומסקי דלעולם עשה מקרי מושבע ועומד והא מדלא לקי עלה ע"כ ה"ט דלאו מושבע ועומד דהרי בלאו קאי ויש להביא ראי' דעשה מקרי מושבע ועומד מדאמרי' מכין אותו עד שתצא נפשו

ומ"מ מה שהביאו תוס' לקמן מצדקה ע' תוס' ב"ב פ' השותפין ד"ה. רבא אכפיי' דלחד תי' צדקה אי' לאו עיי"ש. ואמנם הא דלא דחו תוס' כאן כמו שדחו לקמן דהרי בעי' לאו והן היינו משום דשמעתין דלמא לענין מלקות מיירי דלא בעי' לאו והן אבל לקמן לענין קרבן קאי שפיר הקשו ומ"מ מה שלא כ' כ"א והפי' הזה נ' יותר היינו משום דאיכא למימר דהש"ס קאמר תי' זה לס"ד דלא נחתי' עדן להא דבעי' לאו והן אך שזה דוחק ומשו"ה כ' והפי' הזה נ' יותר

וכ' תוס' דמסתמא כר' יוחנן ס"ל והו"מ לאתויי מס' כל הבשר גבי פלגא דזיתא דתרבא דקאמר רב אשי בהדי' האמר ר' יוחנן אלא משום דלא קאמר מיד הכי כ"א לאו אמינא לך לא פשיטא להו מהתם דרב אשי כר' יוחנן ס"ל

אי אתה מוצא נ' הא דדחיק ר"ל לאוקמי ג"כ כר"ע משום דק' מאי אכפת לי' לתנא דלא תנא בהדי' שלא אוכל חצי זית א"ו להכי סתים ותנא כי היכי דלייתי מתני' גם לר"ע. ואי ס"ד בנבילה וכיו"ב סתם אכילה ח"ש ל"ק מידי והיינו עיקר ראי' הש"ס מדדחיק ר"ל כולי האי ש"מ פשיטא לי' דאין חילוק בין נבילה לשאר אכילות

ואכל אוכלין שאינן ראוין ושתה משקין שאינן ראוי' הנה לרב אשי תנא תנא הכי למידק מזה דשתיי' בכלל אכילה אבל למאי דדחה הש"ס י"ל דס"ד דבמשקין משכחת לה דחייב כגון ששתאן לצמאו ואף דלא נהנה גרונו צמאה אין כאן קמ"ל דזה לא מקרי הנאה ואולי באמת משום הכי פשיטא להש"ס דמתני' גם בנבילות מיירי דתנא תנא תרתי אינן ראוין חדא אינן ראוין ממש וחדא משום איסורא ועד"ז נבא ליישב דמאי ס"ד דש"ס דאינן ראויין היינו נבילות א"כ ביוה"כ דתנן ג"כ כה"ג דפטור נימא מתני' ר"ש דאמר האוכל נבילה ביוה"כ פטור א"ו הכא דוקא דמייתר הוא דמ' לי' הכי משא"כ התם תנן ושתה ציר או מורייס ור"ל אף דע"י טיבול נאכלין אם שתאן פטור ומשו"ה תנא ג"כ שאר משקין ומשו"ה לא תנן כמו ציר ומורייס משום דאידך באינן ראויין ממש מיירי אפי' ע"י טיבול ויע"ל דכיון דפרט תנא גבי משקין ציר או מורייס אנן ידעי' דמאינן ראויין ממש קמיירי

רש"י ד"ה ואכל נבילות פי' זה למסקנא לקמן דבפי' נבילות מיירי תנא

ד"ה אשתו אסורה כוונת דבריו דהך סיפא לח"ש הוא דאצטריך לא זולת

תוס' ד"ה רישא בסתם לכאורה מ' דס"ל דרישא רק בנבילה מיירי ולא כן כ' רש"י אמנם כוונת ד' תוס' דאדרבא לתני תנא בהדי' ברישא נבילה ואי בנבילה פטור בשאר אי' לא כ"ש וזה תמיהתם. וי"ל דאי גם ברישא נקט נבילה הו"א בעפר אפי' מס' פטור דל"ש בי' אכילה קמ"ל דסתם הוא דפטור הא במפ' חייב וממיל' ידענא דהא דבסיפא לא נקט כ"א נבילה משום דר"ש רק בנבילה פוטר ולא בעפר

תוס' דמוקי לה וא"ת ר"ל בשלמא אי תי' הש"ס הוה תי' מרווח ל"ק דבעי לשנוי גם לרב ושמואל משא"כ השתא דק' הא גם כולל ליתא לד"ה ק' לישני ר"י לטעמי' ואי משום רב ושמואל הו"ל להש"ס למזכר לדרב ושמואל ולא לינקט לדר"י לחוד. ואמנם אי באוכל ח"ש ביוה"כ סמוך לביה"ש לר"י אינו דאוריי' משום דל"ש חזי לאצטרופי הו"מ ר"י לאוקמי למתני' בנשבע שלא יאכל היום דחלה השבועה בח"ש ומשום דסמוך לבה"ש מותר מן התורה ושפיר