ליקוטי חבר בן חיים ב קע

חלב רק אחלב קאי וכל התורה מסברא ידעי' אבל בחלב מיהת מקרי מפו' והתם בשבועות דדייק תנא למנקט נבילות וטריפות ולא חלב לא מצי הש"ס לשנויי ר"י לא אמר כר"ל דס"ל ח"ש אסור מה"ת דבנבילות וטריפות לא מקרי מפו' ומה"ט הרמב"ם דס"ל שבועה חלה על נבילות וטריפות בין לקיים בין לבטל דלא מקרי מפורש בתורה דייק בכולהו למנקט נבילות וטריפות בפי' ולא כ' סתם דברים האסורים דלא ליהוי חלב בכלל דחלב הוה מפו' ואין שבועה חלה על ח"ש חלב ועד"ז יש להבין ג"כ למאי נ"מ יליף ח"ש בחמץ מקרא היינו ג"כ ע"ד שכ' לעיל דמאחר דלא קיי"ל כחזקי' דלא יאכל קאי אאי' הנאה משום דקיימ"ל כר' אבהו שדינו לי' אח"ש דליהוי מפו' בתורה ולא יהא שבועה חלה עליו והי' אפשר לומר דמשום דחלב וחמץ הוו ב' כתובים הבאים כא' ולא ילפי' מנייהו משו"ה לא מקרי שאר אי' מפו' בתורה ואין בהם אלא סברא אלא במהרלנ"ח שדי בי' נרגא דחמץ יש לו שעת הכושר משא"כ חלב ולא הוו שוב ב' כתובים הבאים כא'

מדרבנן וקרא אסמכתא יל"פ בב' פנים או דקאמר דבכ"מ הוה דרבנן אלא דהכא ס"ד דאפי' דרבנן אין כאן וע"ד שכ' הטו"ז דמה שהתורה התירה בפי' אין כח לחכמים לאסור וה"נ מאחר דהקיש הכ' אזהרה לעונש היכי דאין עונש אין אזהרה ולכך אצטריך אסמכתא וזה ד' התרצן לעיל דמודה ר"ל דבכל התורה אסור מדרבנן אבל המק' לעיל מפ' בחלב מודינא לך משום אסמכת' דאסור מדרבנן אבל בכל התורה אפי' דרבנן ליכא ואמנם ע"ד הראשון יבואר ה"נ מסתברא דקאמר ר"ל דלכאו' מאי קאמר כוי ספיקא הוא וכו' וא"כ דספיקא הוא וס' דאוריי' מה"ת לחומרא היאך קאמר ר"ל דתנא מדרבנן קאמר אמנם למ"ש ע"ד ראשון הק' הש"ס האי אסמכתא ה"ק תנא מפני מה תאמר דהכא לא היה כח ביד חכמים לאסור משום דההיקש גלי בהדי' דח"ש מותר אם תאמר כן אף אני אלוף מהיקש זה דכוי כיון שאינו בעונש חלבו מותר ומי מצית אמרת כן דבהיקש נתיר ספיקא דאוריי' אלא מאי אית לך למימר כיון דבאזהרה כ' כל חלב אף כוי במ' אף אני אומר לך כל חלב לרבות ח"ש ולעולם אסמכתא בעלמא היא ודרך שקלא וטריא בעלמא תני תנא. ועפ"י דברינו מתיישב גי' שלפנינו בגמ' אצטריך קרא לרבויי ספיקא כלומר דבלא"ה אסור אמנם רש"י גריס אתא קרא לרבויי ספיקא ומפ' כפי' תוס' דליכא ספיקא קמי שמיא נ' דמ' לרש"י דאילו הוה ס' קמי שמיא ל"ק אצטריך קרא דלמא באמת ההיקש להכי אתא לומר לך כל שפסול להקרבה אפי' מטעם ספק חלבו מותר וצ"ע

כוי ברי' בפ"מ ולפי"ז לכאורה חייב מלקות על חלבו ועל ח"ש א"כ ליכא מלקות והיכא ילפי' להו מחד קרא וצ"ל דהא דאין לוקין על ח"ש משום דאכילה כ' והל"מ דאין אכילה פחות מכזית אבל על כוי שפיר לוקה ובזה יתיישב לן דמאי ל' אזהרה דנקט תנא דבריי' אטו אזהרה יש בח"ש ואמנם למסקנא משום כוי נקט ל' אזהרה ור"ל הו"מ למדחי מ"ש אזהרה דהך בריי' ר"ש דס"ל כ"ש למכות אלא דדרשא דכוי ע"כ לאו בדר"ש תליא ולהכי לא מפ' שוב בריי' לר"ש

תוס' ד"ה יוה"כ אסור ואעפ"י שכולן מה"ת וגם אין אסור מן התורה אלא רחיצת כל גופו וסיכת כל גופו הלכך מדרבנן לא גזור באלו ויל"ד אי דאוריי' נינהו היאך יוכל לומר דמקצת גופו דרבנן הרי שייך חזי לאצטרופי ונ' בניישב תחלה קו' המ"ל בה' חמץ ומצה על הטוי"ד שפסק דעל ח"ש נבילות וכיו"ב לא חל שבועה שלא כד' הרמב"ם ומ"מ הביא הגמ' דאם אמר שבועה שלא אוכלנה אף דאסור אפי' במקצת מ"מ אם נשבע שלא אוכל חלה שבועה על כזית ואמאי מ"ש מחצי שיעור ונ' ד' הטור דהא דאמרי' באם אמר שבועה שלא אוכל גם בחצי שיעור אסור מן התורה היינו כמ"ש לעיל דע"כ פליגי רבנן אדר"ע אלא משום דלא מצינו אוכל כל שהוא חייב אבל לענין אי' דמצינו וודאי נתכוין לאסור על עצמו אפי' חצי שיעור אלא שלא להתחייב כ"א בכשיעור ואמנם אם אמר בפי' שלא אוכלנה לככר זו כלה הרי אמר בפי' דכולה הוא דאסר על עצמו ולא מקצתה ואמנם משום חזי לאצטרופי מיהת אסור מדרבנן אבל שבועה שפיר חל על מקצתה ונ' להביא ראי' לד' הטור דלמה הוצרך הש"ס לאשמועי' הך דינא בשבועה שלא אוכלנה לשמעי' בשלא אוכל וחזר ונשבע שלא אוכל כ"ש לרבנן דקיימ"ל כותיי' דשלא אוכל כזית בשבועה שניי' חלה על כ"ש אלא ש"מ דהתם כיון דכ"ש מדאוריי' אסור באמת לא חלה שניי' משא"כ בשלא אוכלנה דח"ש רק מדרבנן אסור התם הוא דחלה שבועה שניי' ומעתה נ' גם ד' תו' כד' הטור ומ' להו דכיון דאמרה תורה דווקא רחיצת וסיכת כל גופו אין זה דומה לאכילה באכילה שפיר קאמר ר"י חזי לאצטרופי וכמ"ש במק"א דמאחר דאם יאכל עוד חצי שיעור בכא"פ חייב היאך קאמר דחצי שיעור מותר משא"כ כאן כ"ז דלא רחץ כל גופו מדאוריי' ליכא אי' אלא דשמא יבא לרחוץ כל גופו אסרו רבנן והן ד' התוס'. ומ"ש עוד דלאו משבתון ילפא היינו דאי משבתון פשיטא לתו"י דלא הוה דאוריי' דהרי גם שבות שבח לאו דאוריי'

ד"ה ור"ל אמר אי אתה מוצא קו' האחרונה מחרצן היא ג"כ דתוס' שבועות שם אלא שלא עמדו על מה שהק' בתו"י הרי עכ"פ הו"מ למימר ר"י לא אמר כר"ל דעכ"פ לר"י ליתא בלאו והן ופשיטא לתו"י דשבועה שאוכל ח"ש לא מצי משתבע לר"י והרמב"ם פסק בהדי' דגם שאוכל מצי משתבע וניקום ונחזי מאין פשיטא לי' להרמב"ם הא דאין לומר מקו' תו"י מדלא קאמר הש"ס ר"י לא אמר כר"ל דח"ש אסור מה"ת וליתא בלאו והן דלמא משום רב ושמואל דלא פשיטא לן דס"ל כר"י בח"ש קאמר הש"ס תי' אחרינא ואי מדקרי לה בחרצן היתירא ואכתי ליתא בלאו והיאך מצי אשתבועי בנזירות שפיר שייך לאו והן או לאחר שיכלה הנזירו' מצי למיכל חרצן או משום דאיתא בשאלה אמנם נ' דנפקא לי' להרמב"ם מדאמרי' דשבועה שלא אוכל חל על שלא אוכלנה ואמאי הרי ליתא בלאו והן דכיון דח"ש אסור מן התורה הרי לא יכול לשבע שבועה שאוכל אלא ש"מ דגם שאוכל מצי לישבע בח"ש ואמנם למ"ש בשטת הטור דח"ש בשלא אוכלנה באמת לאו דאוריי' אין ראי' משם דמסתברא דבהן ליתא ושפיר פסק הטור דגם בלאו ליתא וכד' התו"י. אא"כ ק' מנזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן למה יחול השבועה כלל כיון דאמרי' דאח"ש לא חיילא שבועה כלל ותי' תוס' בשבועות צריך ביאור ונ' דהנה למ"ש פי' חזי לאצטרופי היינו משום דאי אכיל שוב חצי שיעור בכא"פ הרי חייב עלי' והנה אכילת פרס ילפי' מוהאוכל בבית וילפי' שוב מארץ חטה דבעי' פת חטין אלמא דשיערה התורה במאכל הראוי לאכילה ואף אנן נימא דדוקא בדבר הראוי לאכילה שייך צירוף כא"פ אבל חרצן דמדמי לי' הש"ס לעפר כשהוא בעינא לא שייך בי' אכילה והתורה הוא דאסרה על נזיר אבל צירוף לא אמרי' בי' כי אם אמרי' אם אכל כזית בב"א חייב לא זולת

ד"ה ר"י אמר בסו"ד ואולי בפסחים וכו' ולמ"ש לעיל דהא