ליקוטי חבר בן חיים ב קנז

דתשלומין דראשון מבואר ג"כ דלענין קרבן מיירי מתני' דלענין ראיי' פנים ל"ש תשלומין וא"כ ע"כ גם רישא דהכל חייבין ג"כ מיירי לענין קרבן ומאי דוחקא לרש"י לפ' דלענין ראיי' פני' מיירי ונ' דרש"י הוכרח לפ' כן לפי שטתו שפי' לקמן דרישא דהכל דמסקי' דמרבה ח"ע וחב"ח אתי' כמשנה אחרונה והק' בתוס' האיך מצי' לפ' כן הרי מיד תנן חוץ מעבדי' שאינם משוחררים והיינו חציו עבד וחציו ב"ח ותי' תוס' ק' להולמו דהשתא לא דייק האי דיוק' הרי למסקנ' ג"כ הכי מפרשא למתני'

ואמנם הנה הלח"מ הק' ע"ד רש"י ב' קושיות הא' בשלמא לרמב"ם דרישא כמשנה ראשונה וסיפא כאחרונה שייך לומר משנה לא זזה ממקומה אבל לרש"י דמשנה ראשונה היינו סיפא מאי לא זזה ממקומה שייך ותו האיך יתכן כי חכמים חייבו קרבן מדבריה' והו"ל מדאו' חולין בעזרה ואמנם היינו דדחקו לרש"י לפ' דמתני' דמרבה בהכל ח"ע לענין ראיי' פנים בעזרה הוא מרבה ולא לקרבן וסיפא דממעט מקרבן הוא דממעט ואפי' למשנה אחרונה אלא דא"כ לא הו"ל לתנא למכלל ח"ע בהדי הני דפטירי אפי' מראיי' פני' כגון נשים ואינך ואהא הוא דאמרי' משנה לא זזה ממקומה משום דלמשנה ראשונה גם מראיי' פני' הי' פטור

ואמנם מה ראו חכמים לחייבו בראיי' פנים הי' אפשר לומר דכיון דקיימ"ל כולן תשלומין דראשון ואי אמרת דהראשון פטור גם מראיי' פני' בעזרה ולמחר כשישחררו האדון נימא ג"כ דפטור הואיל בראשון פטור הי' ובאמת כיון דהאדון ציית דינא ושחררו כבר הוא בראשון כמשוחרר ועומד ובודאי כ"ז שלא שחררו ויוכל להיות שלא יבא לעולם לידי שחרור שימות העבד או האדון ויהא בידו יתומים קטנים אינו חייב כלל ומכ"ש שלא יתחייב קרבן אבל לאחר ששחררו חזי' שהי' כמשוחרר ועומד למפרע ול"ש כאן תשלומין דראשון ומשו"ה חייבוהו חכמים בראיי' מיהת בראשון מיושב קו' תוס' מקנס דמס' גיטין דה"נ אין חיוב קרבן עד שבא לכלל שחרור והנה לשטתו כאן שפי' משנה אחרונה לחיובא ה"נ פי' בפסחים ר"פ האשה דלמשנה אחרונה אוכל משל עצמו ודבריו מבוארים בד' תוס' שם דכל ח"ע וחב"ח הו"ל כעבד של שני שותפין ובשני שותפין בקפיד' תלי' מלתא וה"נ בח"ע וחב"ח למשנה ראשונה בקפיד' תלי' אבל למשנה אחרונה כיון דהב"ד מפקיעין אותו מידו למה יקפיד עליו אם יאכל משל עצמו אמנם להרמב"ם שמפ' למשנה ראשונה אוכל משל עצמו ומוקי למתני' דפ' האשה ראשונה וודאי ק' מ"ש מעבד של שני שותפין בקפדי אהדדי דמיירי בהו מתני' ונ' דמה"ט נאיד הר"ב בפסחים מפי' הרמב"ם ומפ' שם כרש"י משום דק' לי' קו' למשנה ראשונה היאך אוכל משל עצמו בקפדו ואמנם הרמב"ם יישב זה שהוא פי' קפדי שלא יגנבו זה מזה ר"ל כפי' הכ"מ ע"ד ויגנוב את לב לבן כלומר שחבירו ימשכנו אצלו וזה לא שייך בח"ע וחב"ח ואמנם הר"ב ב"ס הי' מפ' כפירש"י ותוס' והתימ' דסתם למתני' דעבד של שני שותפין ולא פי' דבקפדו מיירי והתוי"ט לא העיר ע"ז ואמנם כוונת ד' הרמב"ם במ"ש שלא יניח אותו להקריב ק"פ שימהר אדונו לשחררו נ' לפ' דרוב פעמים עבד יש לו בנים ע"י שמסר לי' רבו שפחה וכבר קיים שבת וע"ז לא יקפיד האדון לשחרר לזה מנעו ממנו גם מצות ק"פ כדי שיראה האדון מה טוב הוא מונע ממנו וימהר לשחררו וה"ז דומה למ"ש מוטב לחלל שבת א' לקיים שבתות הרבה אמנם הא צריך ביאור לשטת הרמב"ם בשלמא בפסח דע"ע הי' אוכל ק"פ משל רבו ועכשו אינו נמצא האדון מפסידו וימהר לתקן משא"כ בראיי' דע"ע שהי' עבד הי' ג"כ פטור מן הראיי' ומאי יחוש האדון לכך ונ' דלד' הרמב"ם הענין הוא כך מאחר דהאדון רואה דבכל מ"ע שהז"ג שהי' פטור ע"ע כעת שחציו ב"ח הוא חייב ממיל' יודע כי גם בראיי' חייב אלא דמ"מ מפאת סרבנותו אנו פוטרין אותו ומסמכי' זה אקרא דלפני האדון שיש לו עדן אדון וגם הוא יפרוק החטא זה מעל צווארו ומ"מ קרא אסמכתא בעלמא הוא דהרי למשנה ראשונה הי' חייב בראיי' לזה השמיט הרמב"ם הך דרשא לגמרי

ומתוך ענין זה יש לדרוש סמוכין משלהי מכלתין לריש מכלתין ובנבאר תחלה המאמרים בשלהי מכלתין אמר ר' אבהו אמר ר"א ת"ח אין אור של גיהנם שולטת בהן והכונה דאש של גיהנם תכליתו לצרף הנשמה אשר ע"י חיבורה עם הגוף במשך ימי חיי' נהפכה לבשר ואש זה צריך למי שגופו נדבק בתאות בהמיות משא"כ צדיק שאוכל לשובע נפשו ואינו נהנה מהעו"ה רק להוסיף מחול על הקדש לשעבד גופו לעבודתו ית' נמצא כי גופו נזדכך בעוה"ז אבל נשמתו לא נשחתה וא"צ צירוף וז"ש הנה הסלמנדרי' מתהווה ע"י שביערו במקום א' שבע שנים אש מכ"ש גוף הת"ח שדר עם נשמתה כמה שביעיות שנים עאכ"ו שמתהפך לאש ואיזו צירוף תהא הנשמה צריכה והיינו דאין אור גיהנם שולטת בהם ואמנם ריש לקיש אמר דאפי' פושעי ישראל שמלאין מצות כרמון אין אור גיהנם שולטת בהם והענין דאנו אומרים רצונינו לעשות רצונך אלא שאור שבעיסה מעכב ומאן מפיס הענין הוא כך האיש אשר יחפוץ לעשות רצון בוראו ומאמין בהש"י ובתורתו אמנם יצרו יתגבר עליו נהי שאין יכול לעמוד נגד יצרו מלעבור עבירה אבל בכל זאת ישמח אם יבא מצוה לידו ומבזבז ממון על מצות ה' והנה זה המופת כי עדן רוח ה' בו אלא שלא זכה לקשט עצמו חילוקא דרבנן ע"י שהי' מזכך גופו ובשעה שנשמתו יוצאה מגופו למה הוא דומה לרמון הנתון בקליפתו ודומה לעץ גמור ובתוכו מלא עסיס וז"ש ר"ל פושעי ישראל כ"ז שמלאי' מצות ה' דומין לרמון מראהו כעץ מבחוץ ומלא עסיס מבפנים כן פושעי ישראל גופן מבחוץ כבהמה ונשמתם מבפנים נשמת שדי ואין גיהנם שולטת בה ומייתי ראי' ממזבח הזהב שא"א שהעובי דינר זהב הי' מגין מול האש ברבות השנים אמנם הרצון הטהור שהי' למתנדבי' תרומת' הוא שהיתה מגינה וכן אמר הכ' ויקחו לי תרומה פירש"י לי לשמי אמנם המתנדב לשם ולתפארת יתנדב ברוב חדוה יען ישיג עי"ז מלבושי כבוד אשר זה מגמתו אבל הנותן תרומתו לש"ש רע לפעמים לבבו בתתו וע"ז הזהיר ואמר כל איש אשר ידור לשמו אשר ידבנו לבו רצונו הטוב הוא תרומתו וזה שהגין על מזבח הזהב כל השנים האלו וכ"ש רצון פושעי ישראל המלאים מצות כרמון שמגין עליו והנה כבר אמרתי מאז כי ב' הלשונות בפי' ד' חכמים נחלקו בפלוגתת ר"ח ור"ל דהתוס' הביאו תנחומ' דממזבח הזהב אין ראי' דאש של מעלה אינה אוכלת והכי ס"ל לר"א ומאחרי דאין הציפוי מגין על העץ כי אש של מעלה אינה אוכלת שפיר אמרי' דמבטל בטיל ציפויין לגביי' אמנם לר"ל דהעובי דינר זהב הי' מגין ל"ש מבטל בטיל וע"כ כלי"ק דה"ק רבנן דאין מטמאין מפני שמצופין והנה ארז"ל ואל תהא רשע בפ"ע פי' המפ' אפי' אם חטא האדם הרבה אל ירשיע את עצמו לאמור אין תקוה לפניו כי זה הי' גורל דורו של יחזקאל ע"ה שאמרו עונותינו אתנו ונשבע להם השי"ת שלא יחפוץ במות המת