ליקוטי חבר בן חיים ב קמה

אין עלין באילן וצלו מועט מ"מ בימות הגשמים גם החמה מועטת וצל אילן לבד ג"כ מזיק. והנה שבק תנא דידן שאר זרעים ונ' דבשאר זרעים הדין הפוך דבימות הגשמים אסורין דהצל אינו פוגם להם והנביי' הוה להם לזבל ובימות החמה שהצל אינו מועיל להן ונביי' אין כאן מותרין

תוס' ד"ה ורבנן סברו המעיי' בריטב"א ימצא כי רבי' שמואל נחלק על רש"י דס"ל אגוז וקרקע מקרי זוז"ג וכן צ"ל קרקע כמו"ש רש"י בסוף הסוגי' וע"ז נחלק הר"ש והנה בס"ד כ' הריטב"א ע"כ גם רש"י מודה דלא חשיב צל זוז"ג דאל"כ האיך בא הש"ס לומר דטעמא דרבנן משום דזוז"ג מותר וא"כ אמאי אסרי בימות החמה ובחזירין וז"ש רש"י זוז"ג נביי' וקרקע ולא כ' נביי' וירקות כמ"ש לקמן אגוז וקרקע משום דבס"ד ס"ל דאגוז וקרקע באמת לא מקרי זוז"ג ונ' לבאר דר"ש ס"ל כד' תוס' דפלוגתא דר' ורבנן באבוקה כנגדו היינו דלר' אבוקה חשוב אי' בעין ולא שייך זוז"ג ולרבנן לא חשיב בעין וא"כ גם צל אשירה או האגוז שנוטעין אותו בקרקע מקרי אי' בעין ול"ש זוז"ג ורבנן דפליגי התם היינו משום דס"ל דגם אבוקה לא מקרי אי' בעין ורש"י לטעמי' דס"ל דטעמ' דרבנן משום דהאי' כבר כלה והפעולה אין בה ממש וה"ה בצל ואגוז שייך ה"ט אמנם מה דנטה רש"י מד' תוס' היינו למ"ד לוחשות מותרות ופליגי באבוקה וכפי' התוס' ק' וכי במציאות יחלוקו אבל למ"ד לוחשות אסורות לר' ובלוחשות פליגי אבל באבוקה כ"ע מודו א"כ שפיר מסתבר דה"ט משום דבאי' בעין ל"ש זוז"ג ומעתה י"ל לד' רש"י דבס"ד הוה ס"ל כמ"ד התם באבוקה כ"ע מודו וה"ה הכא צל וקרקע לא הוה זוז"ג אבל במסקנ' דבאמת באבוקה פליגי י"ל דגם צל עם קרקע מקרי זוז"ג

וכ' תוס' דדמי לפרה כוונתם דלד' רש"י לקמן מיירי כי לע"ע נתפטמה רק בכרשיני ע"א ולד' תוס' אין זאת זוז"ג כ"א מיירי כמ"ש תו': גמ' הא אפכא ע' בריטב"א שיישב דל"ש כאן לכתחלה ולמ"ש הר"ן דזוז"ג מטעם ביטול וא"כ לכתחלה אסור משום דאין מבטלין אי' לכתחלה ואמנם ה"ד אם נתכוין לבטל וכמ"ש הר"ן פ' אין מעמידין וא"כ בלא"ה לק"מ וז"נ כוונת רש"י לקמן שכ' איפוך ולא תשני דר"י אדר"י כדשנית וק' פשיטא ואמנם לכאו' הוה מ' דמ"מ צריכא לתי' הש"ס משום דלכתחלה עכ"פ זוז"ג אסור ור"י התם לכתחלה קאמר זורה לרוח וע"כ משום דאזיל לאיבוד לזה כ' רש"י דלא היא דלא מקרי כה"ג לכתחלה כיון דאינו מתכוין לבטל האי' וכמ"ש

תוס' ד"ה דקאזיל לאיבוד נ' ד' רש"י דע"כ לא פליג ר' יוחנן אלא בנשתברה מאלי' אבל אם באמת בטלה ישראל קודם שזכה זה מודה ר"י דהרי ה"ק ר"י הא לא בטלה. ובענין קו' שניה הנה מה"ת ישראל מבטל ע"א של נכרי אלא דרבנן גזרו דלמא מגבה לה והדר מבטל לה וא"כ כה"ג דבא לעקרה לגמרי לא גזרו רבנן אלא דרבנן דאפליגי אדר' יוסי ס"ל דכיון דהשתא בעלי רבנן לביטולו של ישראל אפי' דיעבד לא מהני ביטולו וע"ז פליג ר' יוסי וע' ברש"י ותמצא כדברי ואמנם הקו' הג' מעגל ומפלצת וודאי אלימא טובא ונ' ד' רש"י דפי' ד' ר' יוסי כך האמת דמדבר ונחל קדרון לאו מגדלי צמחי' אבל לאיזו ענין ספר לנו הכ' ביעור העגל והמפלצת אם אינו ענין לע"א של ישראל תנהו ענין לשל נכרי ולמימר דסגי בביעור כזה בכ"מ וע"ז השיבו רבנן הרי בעגל כ' בהדי' ויזר על פני המים ונחל קדרון מפורסם שאינו מצמיח וא"כ אדרבא אפכא אשמעי' קרא דבעי' ביעור שאין בו הנאה בשום אופן

רש"י ד"ה כדשני' ולעולם ר"י זוז"ג אסור ס"ל נ' כוונת רש"י דע"ע י"ל דלכ"ע דיעבד זוז"ג מותר אלא בלכתחילה פליגי אבל מדמק' דר"י אדר"י מדיעבד ש"מ דר"י לעולם זוז"ג אסור ס"ל היינו אפי' דיעבד: כדרב מרי מדהביא הש"ס דוגמא לסברא זו מ' קצת כפי' תוס' דצל עם הקרקע לא הוה זוז"ג ואפ"ה אמרי' כאן דמהני צל להתיר מה שאוסר הנביי' וכדרב מרי דכה"ג יצא שכרו בהפסדו ולא מחשב להו לאנשי הנאה כלל

תוס' ד"ה נוטעין ייחור למעיי' מבואר דד' קו' לד' רש"י דלרש"י אגוז דיעבד מותר ול"ש גזירה ורישא ל"ל ואמנם לד' רש"י טעמא דיחור גופא רבותא היא דלרש"י מבריך ומרכיב אסור לכתחל' דמחזי כמבטל אי' לכתחלה וס"ד ה"ה נוטע קמ"ל נוטע לח מקרי מבטל אי' כיון דעכ"פ משעת נטיעה יתחול בתחלה שני ערלה

, תוס' ד"ה ואין נוטעין ודוחק לומר פי' ד' תוס' דפשיטא להו דהא דנשרפין אפרן מותר משום דנעשה מצותן וא"כ מהי"ת יהא נוטע אגוז מותר וצ"ל דכה"ג לא הוה מצותן בשריפה וזה דוחק אמנם ד' רש"י נראה דרבות' קמ"ל מתני' ל"מ אפר דממיל' וודאי מותר בנשרפין אפי' שרפו בידים לא תימא דהוה כמבטל אי' לכתחלה קמ"ל דשרי ולא בעי למימר דבעי' שריפה דווקא כ"א דליהוי עפרא ובנטיעה ג"כ הוה עפרא וצריך לבאר לד' תוס' מ"ט דיעבד שרי רבנן וצ"ל משום דס"ל גידולי ערלה שרו וכתי' תוס' לקמן. וא"כ ה"ה לד' רש"י כה"ג מה"ט אפי' לכתחלה שרי דהא הוה עפרא

והבריך והרכיב ע' רש"י ותוס' וריטב"א שהק' מהבריך ונ' ד' רש"י ותוס' דהבריך הוה ג"כ כעין הרכיב אלא שהרכיב למעלה כדרך ההרכבה והבריך למטה סמוך לשרשי'

תוס' ד"ה שאם נטע בסו"ד וע' בר"ן שיישב ד' רש"י ויל"ד לדבריו א"כ עכ"פ למבטל עצמו הו"ל למתסר לכתחלה כמו בכל מבטל אי' וצ"ל דהכא אפי' חד גורם רק מדרבנן אסור וכד' הרמב"ם דבאי' דרבנן לא קנסו מבטל אי' לכתחלה וצ"ע

רש"י בשלהי הסוגי' הל' כר' יוסי דזוז"ג מותר כוונתו דגם הבעל אבעי' ידע דהל' כר' יוסי אמנם הוה מס' לי' אי ר' יוסי לחומר' או לקולא ושלח לי' דהל' כר' יוסי דזוז"ג מותר: מרוב טרדות בעוה"ר לא הגעתי בסוגי' זו הלאה: בע"ה בענין התופס לבע"ח ביצה שלהי משילין ב"מ פ"א וגיטין פ"א לשבועות תרל"א

ביצה רש"י ד"ה רגלי מי שנתמלאו לו שנעשה בה שלוחו וזכה לו הנה מאי בעי רש"י בזה רב ששת סבר בירא דהפקירא והמגביה מציאה לחבירו לא קנה דאמרי' בב' אוחזין דהוה תופס לבע"ח ק' ג"כ מה כוונת רש"י בזה כי רש"י בא בב' דיבוריו אלו לחלוק על פי' רשב"ם שהביאו בתוס' דגריס ר"נ סבר קנה חבירו ומשום דלא שייך כאן תופס לב"ח והביא רש"י בזה ב' ראיות נגד דברים אלו דהנה יל"ד מה עלה ע"ד הש"ס כלל לומר דר"נ סבר בירא דשותפי הוא ולא פי' מיד דפליגי במגבי' מציאה גופא ובשלמא לד' רש"י דבאמת ר"נ ע"כ סבר מסוגי' דב"מ דמגבי' מציאה לא קנה חבירו אלא דטעמ' דר"נ מאחר דהמגבי' לא קנה קנה חבירו מן ההפקר ק' לי' לש"ס ל' כרגלי מי שנתמלאו לו דהרי אין הטעם משום שנתמלאו לו כ"א הטעם משום שזכה מן ההפקר ומה"ט לא רצה הש"ס מעיקרא לפ' כן ד' ר"נ עד דלא משכח אתרח