ליקוטי חבר בן חיים ב קמד

וע"ז קאמר דלמא לא היא כ"א הטעם משום דלוחשות עדן עצים מקרי ואין כאן זוז"ג

רש"י לוחשות אסורין לר' דלא תימא כי היכי דלמ"ד מותרין לכ"ע קאמר ה"נ למ"ד אסורין לכ"ע קאמר וכי פליגי ר' ורבנן בתנור ישן שגרפו פליגי לא היא כ"א לוחשות אסורין לר' הוא דקאמר ובלוחשות פליגי דכן מ' מל' הש"ס דלמ"ד מותרין רבנן פליגי גם באבוקה אבל למ"ד אסורין באבוקה מודו רבנן לא זולת אבל בלוחשות פליגי

מכלל דרבנן וכו' כ"כ לעיל דלד' רש"י צ"ע דלמא להסק לכתחלה מודו רבנן אבל בתר דדייקא נ' דלק"מ דהרי ההסקה אדרבא מצותן בכך בשריפה ואי אסרה תורה ההנאה של בישול או אפיי' אסרה תורה וק' הרי לרבנן אין כאן שבח עצים ואין זו הנאה של האי' אלא דק' לי דלמא מדורה לחמם אסרה תורה שנהנה בהדי' מהאי' אבל לד' תוס' גם המדורה הוא מהמשהו הנשרף לק"מ וצ"ע ואחר העיון נ' דרש"י בא ליישב זה במ"ש ד"ה בשרשיפא אבל הנאת היסק ההנאה באה אחר הביעור או בשעת ביעורו ואימת בא בשעת ביעורו וע"כ אמדורה להתחמם קאמר לא זולת וגילה לן רש"י דהש"ס בכיון נקט שרשיפא דלא נידוק מכאן דהתורה אסרה ליהנות מעצי איסור בשעת ביעור ותק' לן א"כ מאי קמ"ל מתני' דלר"י בחמץ אסור ליהנות בשעת ביעור והרי גם בערלה אסור ליהנות בשעת ביעור לכך קאמר הש"ס בקרא דערלה ס"ד דקאי אשרשיפא ואכתי מדורה לרבנן ואבוקה דפת לר' מקרא לא ידעי' וקמ"ל תנא בחמץ וה"ה לערלה אליב' דר"י

אמנם המעיין בתוס' ב"ק פ' הגוזל עצים שנחלקו על רש"י ופי' עצים דמשחן שמחממין הביאו משם כעין ראי' לשטתם דהש"ס דנקט עצים דמשחן דהיינו מדורה להתחמם היינו משום דבמדורה גם רבנן דפליגי עלי' דרבי באבוקה מודו במדורה וא"כ שיטת תוס' בב"ק משם אליב' דרש"י דטעמא דרבנן משום דאין הנאת ההיסק ניכר ושטת תוס' בשמעתין לנפשיי' ומפ' כרש"י בב"ק שם בעצים דמשחן היינו להאיר וע"ז הק' הא מ"מ במקום השלהבת: המאיר עכ"פ כבר נשרף ולכאורה י"ל לד' רש"י שם דהני עצים דמשחן הם עצי גופר והזפת שעלי' בוער אף שהם בעין עדן וע"ד שכ' תוס' פ' ב"מ בשמן בשר ותבואה דמודו רבנן מה"ט

ויל"ד בד' תוס' הא סוגי' דהתם בשביעית קאי דדרשי' לאכלה ולא לסחורה ואצטריך קרא דבעצים לא משתעי קרא וא"כ ע"כ כרבי אתיא הך בריית' דלרבנן הרי גם בערלה לא אסרה תורה כ"א לעשות מהם שרשיפא וצ"ל דעכ"פ מודו רבנן דאסור לעשות סחורה בעצי ערלה וא"כ גם לרבנן מקשי הך ברייתא ושפיר הק' תוס' אא"כ יק' לנו מ"פ הש"ס לרבנן עצי אי' היכא משכחת לה הא לסחורה מיהת אסורה וצ"ל דכיון דלשריפה לא אסרתו תורה והרי רק לשריפה קאי ולמה לא יהא מותר ה"ה למוכרן לשריפה ולכאו' היינו דוקא לר' אבהו דמנבילה דלאכילה קאי יליף ואצטריך קרא להתיר למוכרה לאכילה א"ש מ"ש משא"כ לחזקי' דיליף אי' הנאה מלא יאכל היתר המביא לידי אכילה שפיר אסור לעשות סחורה בעצי אי' עכ"פ ואולי ה"ט ג"כ דהציע הש"ס שמעתא דחזקי' ור' אבהו מקמי שמעתא דהכא

באו"ד שהרי באכילה וכו' לכאורה הך ראי' אליב' דר"ל פ' ג"ה דס"ל הנאת מעי' בעי' אבל לר"י דקיי"ל כוותי' דהנאת גרונו בעי' שפיר הוה באכילה הנאתו וביעורו שוה ממש וכוונת תוס' וא"כ ת"כ מהך בריי' לר"ל אלא ש"מ דלאו דווקא

באו"ד הואיל ורוב הנאה אחר ביעור הא דעכ"פ הנשרף נותן חום יותר ממשהו הדולק ומ"מ לא בטל המשהו כמ"ש הר"ן דאי' בעין לא בטיל

בסו"ד אבל תימא אולי מקו' זו של תוס' דייק הרמב"ם דלוחשו' מותרות להל' מדמק' הגמ' בב"ק סתמא רק למ"ד לוחשות מותרות ואמנם באמת קו' התוס' רק על המק' שם אבל למאי דמסקי' רוב עצים להסקה דהיינו לאפות פת כי על הלחם יחיה האדם ודרך אפיי' הפת על הרוב לגרוף התנור קודם אפיי' ול"ק אפי' למ"ד לוחשות אסורות ולא תק' לד' הפוסקים דלוחשות אסורות

תנור שהסיקו בעצי הקדש יל"ד מאי הביאו לאיבעי' זו וד' רש"א דאסיק אדעתי' סברת רבא וצ"ל לפי"ז דהש"ס הוא דקאמר ומה בין זו לערלה ואמנם נ' לבאר וע"ד שביאר הרש"א דהמק' לא ידע מהא דאפר הקדש וכו' דק' לי' לרב"ח למה לא נקט תנא בקיצור שהסיקו בעצי אי' ולמה פרט ערלה וכלאי הכרם דווקא וי"ל דבא אגב אורחא לאשמעי' דקליפי ערלה וקשין של כלאי הכרם אסורין וי"ל ג"כ דבא למעוטי ולא אחרים ומסתבר' למעוטי מיהת הקדש ור"ל דבהקדש מודו רבנן דשבח עצים אסור והכי מת' לי' רבא והק' עלי' טעמא מאי לחלק כיון דהא דאין שבח עצים לפי פי' רש"י משום דהאי' כבר כלה ואינו ממש בפת ומ"ש הקדש ומשני לי' שאני ערלה ופי' רש"י הלכך לא חמיר' מ"ש כלה אי' פי' לדברי' דמאחר דאין האי' בעין נהי דשב"ע חשוב משהו כיון דלא הוה משהו בעין בטיל במאתי' משא"כ בהקדש דלא שייך ביטול

וגם לשטת תוס' היה אפשר דקו' המק' היה מאחר דטעמא דרבנן משום דהאבוקה ממשהו הנשרף ומאחר דלא ידע המק' מבריי' דאפר הקדש א"כ ק' מ"ש ערלה ומ"ש הקדש ומשני לי' דמודו רבנן דמשהו דולק מהבעין אלא מאחר דהרוב הוא ממשהו הנשרף בטל ההוא בעין לגבי' ובהקדש לא שייך זה אלא דלפי"ז לא מק' תוס' מידי הא הקדש טעמא משום דיש לו מתירין ליהוי טעמא משו"ה עכ"פ לא בטיל אם לא שנדחוק דהתוס' דהכא אזדו בשטת המרדכי פ' חבי' בשבת דבאי' שנולד בתערובות לא שייך יש לו מתירין וצ"ע בתוס' ב"ק בסוגי' דצנועים שנחלקו על המרדכי ודע דלד' רש"ל צ"ל דתוס' נחלקו על הר"ן ולא ס"ל זוז"ג מטעם ביטול דאי כהר"ן שוב לא מק' תוס' מידי

תוס' ד"ה בעצי שלמים וע' רש"י ונ' דיל"ד עלי' דרב"ח דהו"לל או שהסיקו בשוגג או שהסיקו בעצי שלמים ומשני הש"ס דלהכי סתם לה משום דמיירי בתרווייהו בעצי שלמים אפי' במזיד ולהכי לא נקט בשוגג ובהקדש בשוגג ולהכי לא נקט עצי שלמים דווקא תוס' בד"ה ורמנהו צ"ע מאי ק' להו הא קו' הש"ס לרבא דמק' והלא מעל המסיק ורבא לא אסיק אדעתי' תירוצא דרב פפא ושפיר אק' לי' מהך בריי' ולמימרא דע"כ איתא לדרב פפא וצ"ע. תוס' ד"ה חוץ מעצי אשירה כדאמרי' פ' כל הצלמים והתם ר"ל הוא דקאמר התם הכי וכוונת תוס' דר"ל וודאי לא פליג אהך ברייתא וצ"ע: בפ' כל הצלמים

זורעים תחתיה פי' וגם האילן קשה. יל"ד מאי וגם דנקט רש"י ולכאו' ר"ל דהנביי' הוה בימות הגשמים לזבל מ"מ גם האילן ק' ותלמיד א' השיב דכוונת רש"י דאף דבימות הגשמים