ליקוטי חבר בן חיים ב קלא

בדאו' דהיינו אם שכר לאחר זמן אי' ונ' טעמיי' דמ' להו דע"כ פי' דבריי' הכל נאמנים כדרנב"י דמשום דחזקתו בדוק דאין לומר דאמרי אנחנו בדקנו דא"כ ע"כ גם קטן נאמן והרי קיי"ל גבי תחומין דאינו נאמן ונהי דהש"ס לא קאמר וליטעמיך משום דאיכא לתרץ כמ"ש התוס' לחלק בין היכא דבידו לפי האמת ל"מ להו לחלק בכך א"ו כרנב"י. ואמנם הרי"ף מאחר דמס' לי' בפי' דהך בריי' אי הל' היא ותפשוט מנה חזקתו בדוק או לאו הל' היא ואין לפשוט שבקא לדרנב"י ושבקא להך בריי'

וכ' רש"י הימנינהו רבנן כיון דחיובא וכו' וסיים עוד וכח בידם להאמינם נ' כוונתו דבשלמא אי לאו מתורת עדות אתא עלה שפיר י"ל דדי במעשה שלהם משא"כ השתא דבתורת עדות אתי' עלה והתורה אמרה דלאו בני עדות נינהו וע"ז דייק רש"י כיון דכולא מילתא דרבנן יש כח ביד חכמים לומר דבמלתא דידן נאמנין

תוס' ד"ה הימנינהו נ' הא דכיילי עבדי' בהדי נשים ול"מ לכאור' למימר דבעבדי' שייך מעשי' בכל יום וכן ק' לומר אשחיטת נשים מעשי' בכל יום אמנם סידור דברים הכי דממתני' דזבחים ידעי' דנשים ועבדי' כשרי' לשחוט לכתחלה וכמ"ש תוס' בריש חולין אלא די"ל התם במקדש אוקמוה אדאוריי' ומ"מ מדרבנן לא סמכא עליי' וע"ז הביאו ממעשי' בכל יום דסמכי' אניקור ומה לי ניקור ומה לי שחיטה ומה לי נשי' ומה לי עבדי' ואח"ז הביאו ראי' ברורה ממאכילתו שאינו מעושר וביאר הר"ן מדאמרי' לסמוך עלה ונ' דהתוס' השמיטו זה דהתם אמרי' דיוצאת שלא בכתובה ואי אינו רשאי לסמוך עלי' הרי הוא פושע בדבר

ומ"מ לד' תוס' דווקא היכא דליכא טרחא סמכי' עליי' וניקור היינו ניקור חלב אבל ניקור גי"ה דהוה טרחא לא סמכי' ולד' הסמ"ג שהובא בהג"ה אשרי דבעי' תרתי טרחא ולא הוחזק אי' אפי' בניקור הגיד סמכי' וזה כוונת הר"ן ריש חולין שכ' שם כד' הסמ"ג והביא ראי' דניקור אף דאיכא טרחא סמכי' עליי' כוונתו ג"כ ניקור הגיד אלא דק' הר"ן דידי' אדידי' דבשמעתין לא כ' כ"א ד' תוס' ובחולין הוסיף כד' הסמ"ג ונ' דהתם בא לדחות ד' הה' א"י ולד' תוס' אדרבא ד' ה' א"י מיושבים דעכ"פ אם גם שחיטה אינו טרחא אבל ללמוד ה' שחיטה הוה טרחא וא"כ אמאי נסמוך אנשי' וי"ל דבאמת לא סמכי' עליי' אם לא שבדקו אותן וא"כ ה"ק הה' א"י נשים לא ישחטו למען לא יהי' בכלל רוב מצויי' אצל שחיטה דאם ישחטו יסמכו עלי' אפי' בלא בדיקה וזה דחה שם הר"ן דאפי' דהלימוד הוה טרחא מ"מ כיון דידעה בעצמה שלא למדה לא תסמוך על עצמה לשחוט דדווקא במקום ס' חיישי' לטורח

והנה תוס' רמזו לד' הירושלמי ולא ביארו מה דעתם בפי' ד' הירושלמי והר"ן פי' ד' הירושלמי ע"ד שפי' המפ' בירושלמי שם ואמנם מד' הרא"ש מ' דמפ' דנשים אינן נאמנות והק' בתפא"ש למה גריעי מקטני' והק"נ נדחק בזה ועדן ק' מעבדי' וע' ב"י שהק' אהטור שהשמיט ד' הירושלמי מבואר מדברי' דמפ' כתפארת שמואל ואי משום קו' התפארת שמואל י"ל קטנים ועבדי' דלאו בני עדות הימנונהו רבנן בדרבנן משא"כ נשים דעצלנות הן אנן סהדי דבודקות כל שהן

והנה בענין קו' מקטן תי' בעירובין ל"א דקטן אינו נאמן אלא בביתו וק' מסוגיין דמבואר דבבית אחרי' ג"כ והיותר תימא על המג"א דמפ' לד' תוס' דעירובין גם אנשים ותוס' לא כ"כ אקטן מכח קו' דק' להו וצ"ע. ומחמת טרדא קצרתי תוס' ד"ה מדאוריי' לכאור' קו' מר"ע י"ל לתרץ דביו"ט לאחר זמן אי' ל"ש ביטול אלא דא"כ ט"כ ר"ע ס"ל חמץ בפסח אסור בהנאה דלריה"ג דאמר מותר בהנאה שייך גם לאחר זמן אי' ביטול והו"ל להש"ס למימר ש"מ מדר"ע ד' דחמץ אסור בהנאה ומ"מ ל"ק כ"כ לרש"י דכל הני ש"מ דקאמר הש"ס אית בהו רבותא אבל הך דחמץ אסור בהנאה אין זו רבותא ואמנם ק' קו' שניי' של תוס' וקו' שניי' יש ג"כ לתרץ דיכול לבטל קודם שנתחמץ אא"כ הדרא קו' ראשונה לדוכתא ואמנם עפ"י ד' הר"ן הכל א"ש דבאמת תשביתו כולל הכל בין הבערה בין ביטול ואין הבערה בכלל כ"א ביטול וביטול היינו קודם שנתחמץ וא"כ לא קאי תשביתו אחמץ שיש לו כבר בביתו וזה אי אפשר אע"כ אהבערה קאי וראשון מעי"ט

ומסקי בתו' שמתורת הפקר נגעו בה והביאו ראי' מאחרים ומגבוה ולכאו' התם יש בעלי' לחמץ אבל כאן בהפקר אין לו בעלי' מנ"ל דאינו עובר ונ' דסמכו תוס' אמתני' דהואיל פ' אלו עוברין דקאמר ר' יושע לא זו חמץ שמוזהרין עלי' פי' דאינו עובר על אחרי' וגבוה והתם עדן אין לו בעלי'. ויל"ד למ"ש תוס' בסוגי' דנכרי שכבשתו דאחרי' ילפי, מפסוק אחר וגבוה מפסוק אחר א"כ עדן קרא להפקר מנ"ל וצ"ע

רש"י ד"ה דחמירא דידי' הוא שהחמץ שבבית שלו כוונתו דאין הש"ס מיירי דווקא בגוונא שהוא הי' דר באותו בית תחלה ולהכי קאמר דחמירא דידי' הוא דא"כ המשכיר ביתו הו"ל להש"ס למימר אלא אפי' בבית שדר בו ע"ע יהי' מי אבל מאחר שהשוכר יצא משם והניח החמץ לבעל הבית ממילא חמירא דידי' וז"ש רש"י שהחמץ שבבית שלו ה"ל של בעה"ב

דאיסורא ברשותיי' כ' רש"י שעתה הבית שלו ר"ל בימי הפסח בשעה שנקרא חמץ אי' אז יהי' הבית של שוכר: תוס' ד"ה דחמירא אין לפ' וכו' ויל"ד דלמא נקט בי"ד להשמיענו דאפ"ה י"ל על השוכר לבדוק וזה לא הוה ידעי' אי הוה נקט בי"ג ונ' כוונת תוס' דדחיקא להו שמעתא לפ' המשכיר בארבעה עשר שכבר הגיע י"ד בשעת שכירות דא"ה למה לא יהא חיוב הבדיקה על המשכיר ולזה מסתבר יותר לפ' כפי' הר"ן דלצורך י"ד קאמר ודקאמר חמירא דידי' היינו כמו"ש תוס' משום דעלי' לבטל וא"כ עכ"פ באמת השכיר בי"ג ושפיר הקשו בתוס' לימא בהדי' המשכיר בי"ג ומ"מ י"ל על המשכיר לבדוק משום דחמירא דידי' א"ו חמירא דידי' היינו דבתחלת זמן הבדיקה עדן הי' ברשותו ובי"ד ממש קאמר שהשכירו. וכ"ת א"כ ק' קו' תוס' על הר"ן למה לא נקט בי"ג י"ל דאי הוה נקט המשכיר בי"ג הייתי אומר דגם נכנס לתוכו בי"ג ולהכי נקט בי"ד ר"ל לצורך י"ד וידעי' מיהת דעד י"ד לא נכנס בו

ואמנם באיזה סברא תלי' איבעי' זו י"ל לד' תוס' הכי קמיבעי לי' מי נימא כיון שחל שעה א' החיוב על המשכיר שוב לא פקע מיני' ומצי השוכר לשכור בודק וינכה למשכיר מן שכירותו או דלמא כיון דעכ"פ עכשו שלא בדק המשכיר החיוב על השוכר שלא יכשל באי' חמץ א"כ המשכיר הוא לגרמי' הפסיד שלא עשה מצוה והשוכר לא מצי להפקיע מני' שכר בדיקה וזה מורה ל' תוס' שכ' ומייתי ראי' ממזוזה דלפי ד' המק' דבא לפשוט ממזוזה הי' ג"כ המשכיר חייב במזוזה ואמנם מאחרי דעכשו השוכר חייב לא מצי להפקיע מני' דהמשכיר וז"נ ג"כ כוונת רש"י שכ' אלמא כל מילי דמצוה עלי' רמי' ר"ל כיון דמילי דמצוה היא ועלי' עכשו רמי' שאינו רשאי לדור בלא מזוזה ולא לדור בבית שלא נבדק עלי' לחודא רמי' ולא מצי להפקיע ממשכיר מידי. וכ"ת א"כ בס"ד דתוס'