ליקוטי חבר בן חיים ב קכט

וכמו"ש הרמב"ן הואיל אי בעי מסלק לי בזוזי וע"ז מייתי מהגעתיך דהיינו מעכשו וקאמר אא"ב דמעכשו קנה קאמר היינו דאהני משא"כ אי מעכשו תגבה הרי בלא"ה כיון דהרהינו אצלו והגיע זמן ולא פרעו ממיל' יגבה

וכ' הרמב"ן דלמסקנ' באמת הו"מ תנא למנקט אפכא נכרי שהלוה לישראל אסור בהנאה אי לא אמר מעכשו וכה"ג ישראל שהלוה לנכרי מותר בהנאה והי' נ' ראי' לזה שלא כד' הרמב"ם דהשתא אשמעי' תנא דאף בהגיע זמן אחר הפסח מ"מ מותר בהנאה ולא אמרי' הואיל ובידו לפדותו משא"כ לד' הרמב"ם ק' מאי קמ"ל תנא דבהגיע זמן קודם הפסח ואמר מעכשו דמותר בהנאה וצ"ל דסיפא אתא לי' לאשמעי' דכה"ג בישראל הוא דאסור בהנאה הא אי לא אמר מעכשיו אף שהי' בביתו של ישראל מ"מ מותר בהנאה ולא אמרי' ישראל מנכרי קנה משכון ולא אמרי' למפרע הוא גובה

תוס' ד"ה הגעתיך מבואר מד' דלאביי לא בעי' מעכשו וא"כ ל"ק על הרי"ף למה לא הביא פלוגתא דאביי ורבא כיון דבעי' מעכשו ש"מ דמכאן ולהבא הוא גובה וכן דייק הרא"ש וכ' ואוקימנ' לרבא כלומר ממיל' ידעי' דלא קיימ"ל כאביי ואמנם לד' רש"י דהגעתיך פי' מעכשו וכמ"ש לעיל א"כ ליתא לתי' התוס' וצ"ל דכ"כ תוס' דהך דנכרי שהרהין אצל ישראל ע"כ מיירי בלא קיבל עליו ישראל האחריות ולאביי דאמר למפרע הוא גובה א"כ ע"כ מיירי שפטר עצמו מן האחריות בפי' וצ"ל דבאמת כיון דפטר עצמו מאחריות ל"ש למפרע הוא גובה ואמנם אם בפי' התנה אף שפוטר עצמו מן האחריות יגבה מעכשו אזי עובר עלי' וא"ש גם לאביי

ואמנם לד' הרמב"ם הסוגי' פשוטה דגם לרב' למפרע הוא גובה ה"ד אי לא הויא אסמכת' ואסמכת' תלי' בבע"ח קונה משכון ומעתה בס"ד דס"ל נכרי מישראל קנה משכון אין כאן אסמכת' שפיר אמרי' דלמ"ד למפרע הוא גובה ניחא משא"כ למסקנ' דנכרי לא קנה משכון ואיכ' אסמכת' גם לאביי בעי מעכשו

והנה הרא"ש הביא ראי' דלא מיירי בהגיע זמן קודם הפסח מדאמרי' בס"ד לאביי ניחא ויש לד' דלמא גם בס"ד מיד מוקמי' למתני' בהגיע זמן קודם הפסח ונ' כוונת הרא"ש דהא דלא סגי בהגיע זמן לחוד להרמב"ם היינו מטעם אסמכת' והיינו משום דנכרי לא קנה משכון ואמנם בע"ח דס"ל דקני א"כ ליכ' אסמכת' לגוי ואי מוקמי' לאביי בהגיע זמן קודם הפסח ח"כ בס"ד גם לרבא ניחא דהרי אסמכת' ליכ' ומכאן ולהבא הוא גובה והרי כבר הגיע ז"פ לפני פסח אע"כ גם לאביי לא מוקמי' בהגיע זמן קודם הפסח ואמאי הרי בידו לפדותו זה תו"ד הרא"ש. ועד"ז הי' נ"ל לפ' ד' הראב"ד שהביא הרא"ש שכ' דבהגיע זמן לא בעי' מעכשו דק' לי' אמאי אצטרך לאוקמי מתני' במעכשו לוקמי בהגיע זמן קודם הפסח אלא ש"מ דבהגיע זמן אפי' הרהינו לא בעי' ואנן כבר אוקימנ' מתני' בהרהינו אלא שיל"ד לוקמא בלא הרהינו ובהגיע זמן ויש ליישב

ואמנם ד' הרמב"ם דלאביי מהני הגיע הזמן כיון דלא הוי אסמכתא א"כ הרי קנה המשכון במעות הלואה שהלוה לישראל אבל לרבא כיון דמעות אינן קונות א"כ בעי' הרהינו אצלו דלא תהא מחוסר גוביינא דאל"כ במאי קנה לה ישראל לא במעות ולא במשיכה

והנה דחק הרא"ש עצמו ליישב התוספת' שנסתייע ממנה הרמב"ם וסייעתו ולמה לא תירצה כמו"ש הר"ן דהך תוספתא מיירי בשלא אמר מעכשיו ונ' דק' לי' להרא"ש ל' מכירה דנקטא התוספת' בשלמא אי מעכשיו קאמר בעי' ל' מכירה משא"כ אי בלא מעכשו ומטעם הגיע זמן קודם הפסח למה לי ל' מכירה א"ו במעכשו מיירי וקודם הפסח אא"ל קאי: והק' הק"נ ע"ד הר"ן שכ' להוכיח דבריי' דבמשכון ליכא אסמכת' ודייק למלתא משום דב"ח קונה משכון וא"כ אין ראי' מישראל לישראל לישראל לגוי ויש לדחוק דכוונת הר"ן כיון דעכ"פ בישראל לישראל אין שום סברא לומר אסמכת' כיון דקנה משכון מנ"ל למימר דבנכרי אמרי' דהוה אסמכת' ודחקי' לפ' מתני' בקני מעכשו לימא דגם בגוי ל"ש אסמכת' וצ"ע

והנה ה"ה הק' אד' הראב"ד למה לא מוקי הש"ס מתני' בהגיע זמן קודם הפסח ונ' ד' הראב"ד דבהגיע זמן קודם פסח פשיטא דמותר כיון דאין אסמכת' לגוי בשלמא במעכשו קמ"ל דלא אמרי' הואיל ובידו לפדותו. ותי' ה"ה משום דמתני' סתמא מתני' וע' לח"מ פי' ד' ה"ה ולי נ' כוונתו דהאי לאחר הפסח דתנן יל"פ ג"כ שהגיע זמן פרעון אחר הפסח ולהכי לא רצה הש"ס להכריע ומוקי לה במעכשו

והק' ע"ד ה"ה לד' הראב"ד אמאי סתים תנא אחר הפסח מותר הרי בעי' הגיע זמן פרעון ואני לא אבין מנ"ל לה"ה הא הכא כיון דמיירי באומר מעכשיו מכור לך ולא אמרי' הואיל ובידו לפדותו ואי אקדיש או זבין מלוה מכירתו מכירה אם לא שיבא אח"כ הלוה לפדות א"כ אדרבא מיד לאחר הפסח מותר בהנאה אם לא שיבוא הישראל ויפדנו. ועי' לח"מ שמק' לד' הרמב"ם בס"ד דס"ל עכו"ם מישראל קני משכון וא"כ אין אסמכת' לגוי לוקמי מתני' וכן פלוגתא דתנאי בהגיע זמן קודם הפסח ולי דברי' תמוהי' דבמשכון הוא דאין אסמכת' לרמב"ם משום דבע"ח קונה משכון אבל בלא הרהינו אין כאן משכון ול"ש בע"ח קונה וע"כ מוקמי לה בהרהינו וכולא סוגי' א"ש בשלמא להראב"ד דס"ל אף דאין גוי קנה משכון אין אסמכת' לגוי שפיר הק' ה"ה ל"ל הרהינו אבל לד' הרמב"ם לא ידענא מאי ק' לי' להלח"מ

וכבר עוררנו למעלה דתי' ה"ה אמה שהשמיט הרמב"ם סיפא דמתני' ק' מאוד להולמו חדא כמו"ש הלח"מ דאדרבא מ' סיפא דומיא דרישא דבעי' מעכשו וכמו"ש רש"י ועוד היכן מצינו הא גופא דהרמב"ם ס"ל דישראל מגוי קונה משכון ולי אפשר ד' הרמב"ם דמתני' גופא אין בה שום רבותא דאם מהני מעכשו ברישא לקולא כ"ש בסיפא לחומרא ועיקר רבותא דדוקא דומי' דריש' אסור בהנאה דהיינו במעכשו וכבריי' דהגעתיך ועיקר הרבותא דס"ד דנהי דאי לא א"ל מעכשו ולא קיבל אחריות מצ"ע אינו עובר הישראל אבל מ"מ כיון שהגוי אמר לו אם לא אפרע לך עד יום פלוני יהא שלך ואם יאבד החמץ הגוי לא יפרע לו הו"ל מיהת דבר הגורם לממון ונימא כר"ש דכממון דמי ויהא עובר קמ"ל מתני' דלא כר"ש והרמב"ם דפסק בפלוגת' דר"ש ורבנן בקדשים קלים כרבנן שוב לא איצטרך לי' לאתויי סיפא דמתני' כלל: בע"ה בעניני המשכיר בית לחבירו פ"ק דפסחים לשה"ג וימי הפסח תרל"ד

המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק בתרתי בעיא קמיית' מפ' הש"ס בי"ד וכאן לא פי' והי' נ' לדקדק לכאו' דבי"ג איירי מדמסיק אביי דלא הוה מקח טעות דניחא לי' לאינש לקיומ' מצוה וכו' ובשלמא אי בי"ג איירי שפיר שייך לקיומי מצוה דהיינו בליל בדיקת חמץ משא"כ אי בי"ד דזמן בדיקה כבר עברה אף דצריך