ליקוטי חבר בן חיים ב קכו

מלתא דאביי אי אמרי' אגלאי מלתא תלי' בהא אי אמרי' יש ברירה או אין ברירה וא"כ מאחר דבדאוריית' קיי"ל אין ברירה למה לאביי ניחא מתני' דמותר בהנאה אף די"ל מתני' כמ"ד יש ברירה מ"מ הוה לי' להש"ס להזכיר מזה אמנם למ"ש אין שייך כאן ברירה דהו"ל לאביי כמו מעכשיו לרבא. אמנם באמת במעכשיו גופא לא ברירא מלתא אי לא תלי' בברירה ואולי באמת הרמב"ם מטעם זה מצריך הגיע זמן קודם הפסח דבהגיע זמן לאחר הפסח ס"ל תלי' בברירה והגמ' שתיק מברירה דסתם מתני' ר"מ דאית לי' ברירה

רש"י ד"ה אקדיש לוה נכסיו נ' דרש"י בא להורות אף דלקמן מייתי דאביי גם אחמץ דהיינו מטלטלין מ"מ כאן ע"כ לאו במטלטלין מיירי וזה מתרי טעמי חדא דבמטלטלין הו"מ למימר דפליגי אביי ורבא באקדיש לוה קדושת הגוף דלאביי אינו מפקיע מידי שעבוד ולרבא מפקיע ותו דנקט אקדיש וזבין בהדי הדדי ובמטלטלי' הקדישו אינו מוקדש רק משום דר' אבהו

וכ' עוד רש"י תוך הזמן נ' כוונתו דרש"י כ' לקמן דלרבא משעה שגובה הרי הוא שלו כ' מד' רש"י אפי' הגיע הזמן כ"ז שלא גבאו אינו שלו לרבא והטעם דלאביי זוכה המלוה בנכסי הלוה מיד בשעת הלואה וכמ"ש לעיל דהו"ל מכירה על תנאי אבל לרבא כיון דבשעת מתן מעות לא זכה ע"כ לא יזכה עד זמן גוביינא וא"כ י"ל דה"נ אחר ז"פ מיירי דאז אמרי' דאקדיש לוה לא מהני לזה כ' רש"י דלא היא כ"א אפי' תוך הזמן ג"כ לא הוה הקדש אפי' לרבא. וכ' רש"י זבין לוה מוכרן לאחרי' נ' כוונתו דלכאו' למאי הל' מייתי הש"ס הא מלתא דזבין דאי תימא דלרבא זבין לוה מהני למאי הל' מהני למלוה שעבודא ולזה רמז רש"י דמדיוקא בא הש"ס לומר דזבין הוא דלא אהני דמוכרן לאחרים אבל אם בא ב"ח מאוחר וקדם וגבה מה שגבה גבה כדאמרי' ריש מי שהי' נשוי אלא שהתם נחלקו רשב"ם ור"ת אי דווקא במטלטלי או ה"ה במקרקעי ולכאו' תלי' בפלוגת' דאביי ורבא דלאביי דס"ל למפרע הוא גובה א"כ הו"ל לגבי ב"ח ראשון במקרקעי כמו שגבה משא"כ לרבא י"ל כמ"ש רשב"ם משום נעילת דלת נגעו בה

ויל"ד כיון דעכ"פ במטלטלין לאביי מכרו מכור אמאי קאמר לקמן דבהלוה לישראל על חמצו אפי' לא הרהינו לאביי ניחא והרי אם מכרו ישראל מכור וצ"ל כיון דעכ"פ אסור למכרו והרי לא מכרו שוב שייך לומר דברשות נכרי הוה. וכ' רש"י דטעמ' דאין הקדישו הקדש משום דאינו ברשותו ובזה יתישב למה לא סיים הש"ס במה דפתח פתח אקדיש או זבין וסיים תחלה אתא מלוה וטרף דקאי אזבין ואמנם אי לאו דאתא מלוה וטרף שפיר הוה מקרי ברשותו לענין הקדש נמצא דמשום דאתי' מלוה וטריף משו"ה אתא מלוה ופריק: וכ' רש"י וטריף בחנם כלומר דלהכי פלגינהו הש"ס ולא קאמר בקיצור אין הקדישו הקדש ואין ממכרו ממכר משום דבממכר טריף בחנם ובהקדש מוסיף מיהת דינר. וכ' עוד רש"י ופריק מן ההקדש כ"כ לאפוקי מד' הרמב"ם דס"ל דמן ההקדש לא שקיל מלוה מידי כ"א מיד הפודה וא"כ ל"ש למימר פריק כ"א טריף א"ו מן ההקדש גופא פריק

וכ' רש"י לחלק בין קדושת הגוף וכ' תוס' בגיטין הטעם משום דקדושת הגוף כיון שעה אשה א' שוב אינו יוצא מידי קדושה ומה"ט כ' שם דרבא לטעמי' אבל לאביי אין הקדש חמץ ושחרור מפקיע משעבוד וכן מבואר לקמן דקאמר לאביי ניחא ואמנם נתקשה שם לאביי האיך מפ' מתני' דגיטין ולולא דברי' נ' דטעמ' אחרינ' איכא בקדושת הגוף וכן שאר אי' הנאה הו"ל כאוסר דבר חבירו ואפי' למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש מודה דבאי' לי' שותפות בגוי' אוסר וא"כ ל"מ לרבא ודאי מקרי הלוה שותף שהרי מכאן ולהבא גובה אפי' לאביי י"ל כיון דבידו לפדותו לא גרע להא מילתא משותף ויכול לאסור גם חלק חבירו והתינח בהקדש ושיחרור משא"כ בחמץ דאיסור הבא ממילא שפיר נ"מ בין אביי לרבא אי מקרי שלו או לא וא"ש למאי הל' מייתי רש"י כאן הך דקונמות ואצטלא

רש"י ד"ה ראובן שמכר האריך רש"י ליישב למה לא ביאר הש"ס דמיירי שאין למוכר ממה לשלם וע"ז כ' רש"י כאן דכל האחריו' הוא שלא יבא ב"ח ויגבה מהלוקח ומאחר דאין נפרעי' ממשועבדים במקום שיש ב"ח ממיל' ע"כ מיירי דאין למוכר נכסים אחרים

ומטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדו ע' רש"י דבריו צריכין ביאור דאטו במעות לחוד אמרי דיתמי לא משתעבדי הרי בכל מטלטלי כן הוה ונ' כוונת רש"י דבשלמא בשאר מטלטלי הטעם דלא סמכי' דעתי' דמלוה עליה שהלוה יכול להעלימם משא"כ בהני מעות דל"ש זה ולזה כ' רש"י דהכא ה"ט כ"ז שהן אצלו אינו בעין ולא חל שעבוד עלי' ואח"כ שוב אין כאן לוה

וכ' יבא בע"ח אחר כוונת רש"י דלכאו' מל' חוזר וגובה מ' דמיירי ג"כ כה"ג דמיירי רבא כי הב"ח לאחר שגבה חוזר וגובה

ואמנם עיקר כוונת רש"י מבואר מדברי' דעיקר קושי' הש"ס ס"ל לרש"י הוה מדר"נ ולא מרבא גופא דברבא גופא י"ל התם מודה רבא דלמפרע הוא גובה דשמעון מעיקרא גמר בדעתי' שלא לפרוע כ"א קרקע כדי שיוכל לגבות חובו ואמנם מדמייתי רבא דר"נ ש"מ דתרוויי' חד טעמא אי' להו ובדר"נ ל"ש למימר דמעיקרא ידע וא"כ ש"מ כדאביי דלמפרע הוא גובה וזה שהביאו לרש"י להגי' בתי' הש"ס דמשתעבדו ולא כגי' דידן וגי' תוס' דגרסי' משתעבדנא דמ' דקאי ארבא ומפ' רש"י דקאי אר"נ וממיל' מתרץ רש"י בסו"ד גם ד' רבא בתי' זה מאחר דרבא בר"נ תלי למלתי' אבל מ"מ בא רש"י להורות לן בעיקר קו' הש"ס מר"נ ולא מרבא דאי גם מרבא ק' למה מייתי הש"ס דר"נ כלל: ובענין קו' רש"א למה בס"ד א"ש דבמטלטלי לא אמרי' למפרע ובתי' מחמץ נתקשה בהגהו' קרני ראם דמ"מ למה ניזל לקולא אמנם באמת הענין דא"נ אמרי' למפרע הוא גובה ל"מ כ"א דכגבו מחיי' דאבוהון דמי ומ"מ בשעת מיתה הוה מטלטלי דיתמי ולא משתעבדי לבע"ח משא"כ בחמץ כיון דלמפרע הוא גובה הו"ל מקמי פסחא חמצו של נכרי אבל כ"ז לאביי אבל בשעבודא דר"נ דהו"ל כאלו הוציאו מזה ונתנו לזה שפיר ק' להו לתוס' למה לא נימא ג"כ הכי במטלטלי

רש"י קס"ד שלא מסרו לו ומאי דקס"ד הכי י"ל דק' לי' דא"כ הו"ל למתני ישראל שהרהין חמצו אצל נכרי כדקתני בבריי' לקמן ובמסקנ' י"ל דנקט הכי לאשמעי' דדוקא בהרהינו בשעת הלואה הוא דמהני לא זולת דאז דומה למכירה אלא דבס"ד דס"ל דטעם ההיתר משום דנכרי מישראל קני משכון א"כ שלא בשעת הלואה עדיף והו"ל להש"ס להקשות למה לא תנן ישראל שהרהין וצ"ל דעדיפ' מינה מק' מבריי' דמייתי דמוכח דגוי מישראל לא קני משכון. ואמנם י"ל עוד דמסיפא דייק הש"ס דישראל שהלוה לנכרי דאי בהרהינו אצלו א"כ מסתמא באחריות קאי ומאי ארי' הלוה אפי' לא הלוה נמי אלא ש"מ בלא הרהינו ומדסיפא בלא הרהינו רישא נמי בלא הרהינו ומתרץ לעולם בהרהינו וסיפא ג"כ בהרהינו ומיירי ביחד לו בית דאחריות אינו מזיק ורק משום דהלוה