ליקוטי חבר בן חיים ב קכה

וממילא מוקמי' לקרא לסדין בציצית ואדרב' ציצית דוחה שעטנז אלא להקישא וכ"ת החי גופא מנ"ל לסדין בציצית דלמא לנשים ל"ק דבנשים אי' לן כללא לחומרא מדר"י השוה הכ' אשה לאיש לקולא מ"ע שהז"ג נשים פטורות ומסתבר טפי לאוקמי אסדין בציצי'

וע"ד שכ' מיושבי' ד' רש"י פ' האשה שכ' דנשי' חייבות בחמץ מדר"י דהשוה הכ' והק' רש"א בסוגיין הא מכל ילפי' לי' ולמ"ש האי כל לא אצטריך אלא לר"ש דס"ל חמץ לפני זמנו אינו בלאו משא"כ למאן דאי' לי' דקרא לחמץ לפני זמנו וללאו לא אצטריך כל דבלא"ה לחומרא מקשי' וכמו"ש. ובענין קו' רש"א מנ"ל אזהרה לנשים י"ל כיון דילפי' לה מלא תאכל עליו חמץ היינו אזהרתן דלהכי אתי קרא דכל שישנו והיינו נשים

והנה מסוגיי' זו הק' הלח"מ אד' ה"ה דס"ל הרמב"ם פסק כחכמי' והרי בה' אי' מזבח פסק הרמב"ם דלוקה על תערובת שאור ודבש והיינו לר"א דווקא כדמסקי' הכא ונ' ד' ה"ה דכ"כ מדקאמר הש"ס קשיא כל ק' י"ל תירוץ וי"ל התי' ע"ד שכ' רש"י לקמן בשם י"א דאפי' רבנן דלא דרשי כל וכל דרשי וא"כ לעולם הך בריי' כרבנן ור"א כי כל דריש והתם כ' וכל דבש ומהתם ילפי רבנן לתערובת והנה הרמב"ם בה' נזירות כ' דנזיר ששרה פתו ביין אם יש ביין כזית בכא"פ מפת לוקה משום וכל משרת מ' ג"כ דאי' לי' כהני י"מ דמוכל דרשי' וכדמק' הש"ס לקמן אזעירי באמת הו"מ לתרוצי הכי אלא דלא נחית לחלק בכך כי היכי דמוקי דר"א בקשיא ולעולם לה' ס"ל הכי מדר' אבהו וכמ"ש. ואמנם לאחר העיון שפיר מק' הש"ס דאי טעמא דזעירי משום וכל א"כ מנ"ל להוסיף אדר' אבהו דלמא גם ר' אבהו הכי ס"ל והא דקאמר חוץ מאי' נזיר ולא קאמר שאור דבאי' מזבח לא קמיירי אע"כ זעירי לא מ' לי' דרשא דוכל וטעמא דר' אבהו ממשרת גופא וא"כ ע"כ טעמא דזעירי דכר"א ס"ל וא"ה אפי' חמץ בפסח נמי: בענין הרהינו פסחים ל"א

מותר בהנאה כ"כ במקום אחר דנקט רישא איידי סיפא ויש להסביר דתחלה אשמעי' דחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה כלומר מתני' ר"ש וס"ד דר"ש באכילה הוא דקנים בשל ישראל שעבר עליו הפסח אבל נא בהנאה קמ"ל סיפא דאפי' בהנאה אסר ר"ש. וכ' רש"י הרהינו ושוהה אצלו כל ימות הפסח נ' כוונתו דאף דאוקימנ' לאביי בס"ד בלא הרהינו אצלו מ"מ ע"כ מיירי שעשה הגוי משיכה בחמץ אלא שאח"כ החזירו דאל"ה במאי קני לי' גוי להאי חמץ ונ"מ רק לרבא בעי' שוהה אצלו כל ימות הפסח

והנה מה שהשמיט רש"י מעכשו ונקט הרהינו נ' כוונתו דעיקר תלי' בהרהינו גם למסקנ' דמוקמי' לה במעכשיו דמשום מעכשו אכתי שייך הואיל ובידו לפדותו מאי אמרת הרי מחוסר מעשה התינח אם הרהינו ולגוי לא מחוסר גוביינא אבל אי גם לגוי מחוסר גוביינא ה"ש דאוקמת לה ברשות גוי ולא ברשות ישראל הרי תרוויי' מחוסר מעשה נמצא דרש"י בא ליישב למה גם במסקנ' בעי' הרהינו אף דמיירי במעכשיו וממיל' מוכח דלא כהרמב"ם דמוקי לה בהגיע זמן קודם הפסח

והנה הרא"ש לא הביא כלל קו' זו דהואיל ובידו לפדותו נ' דלטעמי' אזיל דס"ל דנכרי שהלוה לישראל על חמצו כיון שהוא באחריות ורשות הגוי ממעטי' לי' במכלתא מבתיכם וא"כ א"נ יפדה הישראל החמץ אחר הפסח לא עבר עלי' מדאוריי' והא דבעי' מעכשיו הוא רק מדרבנן ולא גזרו כולי האי וכמ"ש במקום אחר בנכרי שכבשתו. והנה בגיטין סוגי' דהקדש חמץ ושחרור כ' רש"י חמץ ולא הרהינו אצלו וק' ג"כ הרי א"נ הרהינו בעי' מעכשיו וצ"ל דהתם אמרי' מפקיע מידי שיעבוד מ' דאסור לתנו לגוי בחובו והתם בלא הרהינו שהוא ברשות ישראל אבל בהרהינו אצל נכרי אלא שלא אמר מעכשיו נהי דהחמץ אסור בהנאה מ"מ אין הישראל מחוייב לפדותו וכמו שצידד המג"א תמ"א. ואי ק' לי הא ק' מ"ש רש"י דגם סיפא מיירי בהרהינו כיון דדוקא באמר מעכשיו הוא דאסור בהנאה וא"כ הרהינו ל"ל אטו משום דהגוי בידו לפדותו יהא מותר בהנאה הואיל ומחוסר גוביינא ובבריי' י"ל רישא קמ"ל הרהינו לא מפסיד וסיפא אפי' בלא הרהינו אסור אבל רש"י לא פי' כן וכ"ת רש"י מיירי בקיבל ישראל אחריות א"כ לא הו"ל לרש"י למימר דמשעה דאוזפי' קם לי' ברשותי' והי' מ' מכאן ד' רש"י כד' המכלתא דא"נ א"ל מעכשיו כיון שהוא בבית הגוי ומ"ב אחריות הגוי דבאחריות ישראל בלא"ה אסור לרש"י וא"כ ממעיט מבתיכם ולא גרע מנכרי שהלוה לישראל שכ' הרא"ש וצ"ע. ואמנם אפשר ד' רש"י דאפי' בישראל שהלוה לנכרי אם החמץ ברשות הנכרי אף דאמר מעכשו כיון דמחוסר גוביינא וגם בידו לפדותו נא עבר ישראל עלי'. והנה הרמב"ם לא הביא הך סיפא וכ' ה"ה משום דס"ל כר"מ דב"ח ישראל מנכרי קנה משכון ואמנם בפי' המשנה כ' הרמב"ם בהדי' דרישא וסיפא שתי' במעכשיו מיירי ונ' ד' הרמב"ם דמתני' לגופא לא אצטריך דבמעכשיו והרהינו אסור בהנאה דפשיט' אלא לדיוקא אתי' תנח וכמו"ש המג"א דדוקא אחר הפסח אסור בהנאה אבל תוך הפסח מותר להחזירו להגוי דסד"א ליהוי מעכשיו כאחריו' דהרי אם ירצה הגוי לא יבוא לפדות קמ"ל דמ"מ מותר להחזירו וטעמא מחי משום דאמרי' הואיל ובידו לפדותו לא הוה לך ומאחר דהרמב"ם כבר אשמעי' הא מלתא דאמרי' הואיל ובידו לפדותו לח אצטריך להביא תו סיפא דמתני' ואדרבא כל הא מלתא דאמרי' הואיל ובידו לפדותו דייק ני' הרמב"ם מסיפא וכמו"ש. ואמנם בפ' המשנה לח הביא הרמב"ם הא דבעי' הגיע זמן קודם הפסח ונ' דעתו דהגמ' לא הזכיר מזה מאומה דלמא מתני' ר' יושע דלית לי' הואיל ואמנם נדינא דאית לן הואיל בעי' הגיע זמן קודם הפסח ואולי גם פלוגתת אביי ורבא בהואיל ובידו לפדותו ואביי לית לי' הואיל ובידו לפדותו ע"כ ס"ל למפרע הוא גובה ורבא חי' לי' הואיל ובידו לפדותו מה"ט ס"ל מכאן ולהבא הוא גובה. וכ' רש"י ברישא משעה שהרהינו קם לי' ברשותו ובסיפא כ' רש"י משעה דאוזפי' קם לי' ברשותי' נ' כוונת רש"י דבין הרהינו בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה חדא מלתא הויא דאפי' שלא בשעת הלואה אין הטעם משום ב"ח קונה משכון ואפי' בשעת הלואה מהני הרהינו הואיל ולאו מחוסר גוביינא. ואפשר דבסיפא נקט רש"י משעה דאוזפי' כלומר דסיפא אפי' לר"מ ח"ש דומי' דרישא דר"מ לא פליג כ"א משכנו שלא בשעת הלואה ומתני' מצי מיירי דמשכנו בשעת הלואה. בע"ח כ' רש"י גבה מנכסי לכאור' כוונת רש"י דאפי' בלא עשאו אפותיקו ס"ל לאביי למפרע הוא גובה ויע"ל דדוקא אם אמר מנכסי הוא דשייך אגלאי למפרע משא"כ אם כ' לו דאקני דבשעת הלואה לא הי' שלו ל"ש למפרע הוא גובה. וכ' רש"י עוד אם לח אפרע לך עד יום פלוני נ' טעמו דבעי' קבע לו זמן דפלוגת' דאביי ורבא לכאורה בהא מלתא הוה אביי ס"ל דכל שיעבוד מכירה על תנאי דהיינו אם לא אפרע לך עד יום פלוני ורבא ס"ל דלא הוה כ"א שעבוד בעלמא חם לא שאמר מעכשו ובזה יתיישב דלכאו'