ליקוטי חבר בן חיים ב קיג

דבלאו ברירה יש ג"כ קרא דלה וה"ק אי לאו דכ' לה הוה מס' לר"י אי יש ברירה והשתא הכא לא מס' ליה אבל בעלמא מס' ליה

ואמנם א"ש לד' תוס' דלא קאמר הש"ס פ' מרובה ר"י סתמא אחרינא אשכח דאין ברירה והיינו מתני' דגיטין א"ו דהכא כ"ע מודו

ואמנם מבואר לד' תוס' דעכ"פ קידושין אין תופסין בה דומיא דהך דרישא דאס"ד קידושין תופסין בה כדברי הרמב"ם והר"ן א"כ שוב יקשה אדברי רב למה כללינהו בהדי אינך וכמ"ש דזה שהביא לתוס' לזה

והנה לד' הרמב"ם דברירה למ"ד אין ברירה ס' הוה ר"י ע"כ לא ס"ל הכי דא"כ אמאי אין בו ריח הגט אלא שהרמב"ם בלח"ה לא פסק הכא כר"י ואמנם לפמ"ש הא דקאמר הש"ס ואי אשמעינן התם משום דלחומרא ה"פ דס"ד גם ר"י ס"ל דאין ברירה ס' הוה ולא כפירש"י והנה הלח"מ הקשה מ"ט לא נקט הרמב"ם רבותא טפי אפי' כשתצא בפתח תחלה ואמנם מאחרי דהרמב"ם בא לאשמעינן דמ"מ תפסי בה קידושין ואי הוה נקט תולה בד' אחרים ס"ד דבתולה בדעת עצמו אפי' קידושין לא תפסי קמ"ל דאפי' בהני תפסי קדושין

ועתה נבא עוד הפעם לפ' האיבעי' לד' רבא דלא ס"ד לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים אטו רב הושעי' לא ידע מתני' במקומה ונ' דמס' ליה אי טעמא דמתני' משום דכ' וכ' לה והיינו דבעינן מבורר דווקא ואמנם עלה י"ל דלא דרשי' כ"א דבעי' לשמה ואמרינן בזבחים דבאשה בעי' לשמה ממש הא סתמא לאו לשמה קיימא מ"ט סתם אשה לאו לגירושין קיימא ואמנם תינח בלאיזו שארצה דאכתי לא ידעי' אם כך שרצה בה לבסוף בשעת כתיבה לגירושין הות קיימא דלמא בשעת כתיבה לא רצה בזאת לגרש משא"כ לאיזו שתצא בפתח א"כ גלי דעתיה דתרווייהו גבי' שוין ותרווייהו לגירושין קיימא ושפיר מהני סתמא או דלמא טעמא דמתני' משום ברירה ולאיזו שירצה ל"ד דאין חילוק בברירה בין ד"ע לד"א ופשיט ליה הכי דהנה הש"ס קאמר לעיל סיפא ל"ל ומאי קו' היא זאת אטו מרישא ידעינן דינא דסיפא אבל הש"ס ה"ק כיון דסתמא פסול גם האי גט פסול דלא עדיף מסתמא כיון דבדידיה תלי' וכמ"ש ומשני הא קמ"ל דאין ברירה כלומר לאו מטעם סתמא פסול לה תנא אלא משום אין ברירה והא דסתמא פסול מהכותב טופסי גיטין גמרי' כדאמרי' בזבחים שם והשתא ה"ק ליה רב יודא הך יתר מכן ע"כ לאו לסתמא אתא דסתמא מטופסי גיטין ידעינן וע"כ אין ברירה אתא לאשמעינן ותפשוט איבעי' דידך ואמנם כ"כ תוס' בזבחים דדווקא אם טופסי גיטין כר"א ידעי' מנה דסתמא פסול משא"כ אי טופסי כר"מ לא ידעי' מידי ושפיר י"ל דבמתני' טעמא משום סתמא וזה אפשר היה ד' רב אושעי' ואמנם רש"י דקדק לפ' דמבעי' ליה אי יש ברירה או אין ברירה ולא משום דרשא דלה איבעי' ליה וצ"ל דבפשיטות איבעי' ליה טעמא דמתני' כס"ד דזבחים משום דסתמא פסול ולעולם יש ברירה ובלאיזו שארצה דווקא סתמ' מטעם שכ' לעיל אי טעמא משום ברירה ואפי' בתצא בפתח פסול משום אין ברירה ופשיט ליה מקו' הש"ס לעיל הא סיפא ל"ל א"ו דברירה אתא לאשמעינן דסתמא מטופסי גיטין ידעי' וכמ"ש

וכ' עוד רש"י ושמותי' שוות ויל"ד דלמא אין שמותי' שוות והסופר השמיט שמה עד שתצא בפתח ומ"מ שאר התורף לא נכתב לשמה כ"א אם יש ברירה ונ' דברי רש"י דכה"ג כשר ומטעם שכ' התורף סתמא ובענין זה דתצא בפתח מהני סתמא ג"כ מטעם שכ' למעלה דתרווייהו לגירושין קיימא תוס' ד"ה וקפשיט ליה י"ל אביי ה"ק אטו רב יודא סבר דרב אושעי' לא ידע מתני' דידן והרי וודאי רב אושעי' תולה בדעת אחרים איבעי' ליה ואם כן מאי פשיט ליה איהו ואמנם מאחר דרב אושעי' אק' ליה מפסחים א"כ ידע דתולה בדעת אחרים אין ברירה והדר ק' מאי מבעי' ליה

גמ' ומזכה אחיו עמו כ' רש"י ולקמי' מפרש ליה שפיר ר"ל דלרב אושעי' לא ידעי' היאיך מפ' הא דמזכה אחיו עמו וי"ל דרב אושעי' הוה מוקי לה בשהמנה את כלם אבל א' מהם לא יגיע לו כזית ואין מנויו מנין ולזה אמר הנכנס ראשון יזכה בחלקו והשאר כל שאר אחין יזכו איש כבכרתו וא"כ אי לאו דאמרי' יש ברירה אם נכנס הצעיר ראשון זוכה בחלקו דלמא היה הוא מאותן שאין מגיע להם ודקאמר הש"ס דיקא נמי ה"ק כיון דגם לדידך ע"כ מיירי שהמנה את כלם א"כ י"ל דכולא מלתא לזרז קאמר

גמ' מה ענין פסחים לכאורה תרתי קא"ל מה ענין פסחים ודלמא התם שה לבית אבות לאו דאוריית'. א"נ ה"ק בגיטין דכ' וכ' לה לשמה שאני

דלמא מאן דאית ליה ברירה י"ל דפלוגת' אביי ורבא אי אין ברירה וודאי אי ס' דהנה מאן דאית ליה ברירה ע"כ וודאי קאמר וא"כ אם באת לומר דבתולה בדעת אחרים מודה דאין ברירה אי אתה יכול לומר כ"א בתולה בדעת עצמו ס' הוה והא ליכא למ"ד דמאן דלית ליה ברירה וודאי אין ברירה קאמר ומאן דלית ליה ברירה וודאי ע"כ אינו מחלק דנימא בחדא וודאי אין ברירה ובחדא ס' ובהא מלתא תלי פלוגתא דאביי ורבא

גמ' הלוקח יין הנה מאחר דמייתי דר"י לית ליה ברירה ע"כ ס"ל דליתא למתני' מקמי איו ומ"מ לא מייתי מאיו דעיקר מלתא דליתא למתני' מלוקח דמייתי' אבל ע"כ לא מפ' איו כר' יוחנן דא"כ באיו גופיה ידעי' דלא מחלק בין דעת עצמו לאחרים כ"א כרב ולמ"ש תוס' ומ"מ לא מייתי מאיו דיש לדחות ולפ' כר' יוחנן

רש"י ולכי מיית כבר עמדו תוס' ע"ז למה מפ' רש"י כס"ד לקמן ואמנם נ' דרש"י קשה ליה דאי ידע הש"ס הכא ממסקנא שם א"כ מדר' יוסי דאמר מגורשת ואינו מגורשת סבר דאין ברירה כפירש"י לקמן במי שאחזו ר"י דאמר כא"א סבר יש ברירה ולמאי נ"מ קאמר הש"ס ולכי מיית הוה גיטא כלומר דר"י לא פליג ברישא הרי מד' ר"י גופא ידעי' דיש ברירה ותו הרי ר' יוסי דסבר אין ברירה ע"כ פליג את"ק וגם לכי מיית הוה ס' גירושין ומנ"ל דר"י לא פליג א"ו הש"ס הכא בס"ד קאי וכ"ז לדברי רש"י אבל לדברי תוס' לא הוה טעמא דר' יוסי דאין ברירה כ"א דמס' ליה בלי מהיום וגם ר' יוסי לא פליג את"ק אלא דמ"מ ר' יודא ע"כ סבר דיש ברירה וא"כ לא היה צריך הש"ס לומר ולכי מיית הוה גיטא וצ"ל דלישנא קצרה נקט ולעולם מני' ובי' ג"כ מוכח

ולזה נ' דתלי בפלוגתת רש"ל ורש"א דרש"א שפיר כ' דלא מקרי עומד להתברר שמא ימות בלילה ולא ידע אדם אימת היה שעה הסמוכה למיתה אבל רש"ל מדייק דהש"ס דנקט ולכי מיית הוה גיטא מ' דפשיטא ליה גם בס"ד דר"י י"ל ברירה והתם הרי עומד להתברר רצה האב יל"ד לא רצה אינה מקודשת הו"ל לר"ש לומר דבהא פליג את"ק אבל רצה מקודשת פשיטא ונ' מזה ראיה לד' הרמב"ם דבעי' שיאמר האב הן דווקא ולהכי קאמר רצה ולא רצה דנדע דבעי' שירצה בפי' ואי לא אמר כ"א לא רצה ס"ד דבעי' שימחה וכד' הרמב"ן קמ"ל דבעי' שירצה: