ליקוטי חבר בן חיים ב יא

נופך כי הכ' צווח ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכפל ותעל שועתם מן העבודה. אמנם הענין בבא שלוחי פרעה לבית ישראל לטבוח ילדי' אם היה בוכה ונאנח היה נחשב למורד במלכות כי אם אדרבא זכות תהיה לו אשר המלך ירפא ע"י דם בניו ולזאת לא היו נאנחים כ"א בשעת העבודה ואמנם ארז"ל במד' כי בגזירת התבן לקחו המצרים תחת כל לבינה שהיתה חסירה מן המתכונת ילד ישראל ובנו אותו בכותל וע"ז צווח משה למה הרעותה וענה לו הש"י אל יחר לך כי כל הילדים הנתונים בחומות לא ישוו ליותר מזה ואם תרצה נסה בא' ונטל משה א' מתוך הבנין וקראוהו מיכה משום שנתמעך בכותל והוא עשה העגל וכן מן הילדים הנשחטים לא הרע בעיני ה' וז"ש אף כי זעקתם היה על הילדים מ"מ ותעל שועתם אל האלקי' רק מן העבודה ולא זולת וכמ"ש. אמנם בשל"ה בפי' ההגדה ביאר ע"ד אחר הכ' הזה כי באמת אף כי הכבידה עלי' העבודה לא היה להם רשות לבכות כי לולי ראו נוגשי פרעה אותם בוכים ענש יענשו אותם כדרך שיעשה לאנשי הצבא אם יבכו בעת עבודתם למלך וכן אבותינו עבדים לפרעה הי' אבל בהגיע העת שמת המלך והיו כל מצרים בוכים עליו גם ישראל בכו עד למרבה והמצרים האמינו כי על המת יתאבלו אבל אל האלקי' עלתה שועתם מן העבודה ותיתי לי דקיימתי לפי' זה מנפשאי טרם ראיתיו

של נעליך מעל רגליך מכאן למדנו כי מקום קדוש אסור במנעל כהא דתנן הר הבית אסור במנעל וצריך ביאור מה זה ועל מה זה אין לך פחות מהולך יחף וארז"ל במ' פסחי' ז' מנודי' לשמים וא' מהם ההולך בלא מנעלי' ואמרו שם ימכור אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו ואמרה תורה ונקרא שמו בישראל לגנאי חלוץ הנעל ואמנם נחקור מדוע שם לבישת הרגל בלה"ק נעל שהוא הסוגרי' בו דלתות בתינו וכיו"ב אבל אם נתבונן אחרי כי רגלינו אלה יסבלו כל משא הגוף היה מן הדין שיהא הרגל יטף בכל עת כדרך שהיד יחף והרי אנו רואים כי הולכי דרכים על כרחם יסירו כסות הרגל מעלי' ולא זאת ששמו להם בני אדם לחוק אשר הרגל יהא לבוש בכל עת כ"א גם זאת אשר כסות הרגל הוא מעור עב וישא משא כנגד שני מלבושי' אחרים אמנם הענין הוא מהחונן לאדם דעת ויש בחוק נימוסי הלזה חוק מוסרי ע"ד שכ' החו"ה עמוד בר הלבב אהבת הבדידות כי רק ההליכה אשר היא ללא הועיל תגרום נזק רב בעולם וכמ' דהע"ה אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו' והטביע ה' י"ת בלב האדם שיקשרו על הרגלים משא כבידה למען לא בנקל יגביהו רגלם וזה ענין ל' נעל בל' הכ' ומנעל בל' רז"ל הכוונה כי תכלית מלבוש זה שיהא הרגל נעול ועד"ז רמזו רז"ל במ' פסחי' שבעה מנודין לשמים הא' מהם מי שאין לו מנעלים רגליו כי רגליו בכל עת קלים לרוץ וכלפי זה רמזו ימכור אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו ר"ל כי טרם יקנה האדם שאר מדות יקרות יקנה מנעלים לרגליו בזאת יהי' תחלת התנהגות ואמנם כ' החו"ה שם כי ההולכי' בבית ה' ובמקום הקדוש עדיף מן הבדידות כמ' הכ' הולך את חכמי' יחכם ואמר לא יאהב לץ הוכח לו אל חכמים לא ילך וז"ש השי"ת למשה של נעליך הסר המנעול מעל רגליך אחרי כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש ומטעם זה ארז"ל הר הבית אסור במנעול כי לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה וזה ענין חלוץ הנעל שקראה תורה היבם המונע ליבם יבמתו כי מתיירא שלא יהא כוונתו לשם שמים ויפגע בערוה שלא במקום מצוה קסבר זכות הוא לו ובאמת גנאי הוא לו שלא יהי' שליט על נפשו וגלל זה וחלצה נעלו מעל רגלו ונקרא שמו בישראל חלוץ הנעל כי נוח היה לזה לחלוץ הנעל ולהזרז לקיים מצות יבום ועד"ז יש לפ' מ' רבא במס' חגיגה מ"ד מה יפו פעמיך בנעלים מה יפו פעמי ישראל בשעה שעולין לרגל ואכתי בנעלים למה לי אמנם האיש אשר רגלו איננו אסור בנעלים כל ימות השנה ודרכו לנסוע מעיר כלילת יופי לאחרת אין מן התימה אם יעלה גם לירושלים ג"פ בשנה עיר שהוא משוש כל הארץ אבל מי שפעמיו כל השנה בנעלים ואעפי"כ הולך לירושלים ג"פ בשנה זה ראוי לקלסו והיינו דקאמר מה יפו פעמיך בנעלים בשעה שעולין לרגל

כוונה אחרת בענין הכ' של נעליך י"ל ע"ד שכ' השל"ה בסי' שערי שמים ע"ש רש"ל כי לכך אנו מברכין על המנעלי' שעשה לי כל צרכי כי הש"י ברא בעולמו ד' מיני ברואי' דומם צומח חי מדבר ונתן הש"י רשות לאדם להמית החי אשר הוא החשוב אחר מין המדבר למען עשות מעורו מנעלים לרגליו וז"ש דהע"ה כל שתה תחת רגליו כי תחת רגליו של אדם מונח גם מין החי היונק וניזון מן הצומח הניזון מן הדומם ובשעה שהאדם לובש על רגליו העור מן החי מברך שעשה לי כל צרכי כאילו אמר שעשה כל לצרכי הכל לצורך המדבר ואם האדם יעמוד יחף על האדמה על הדומם הלא יפחות מעלתו בזה כי זה יורה כי אין בינו לדומם מין אחר ואמנם בעת לבשו מנעל של עור יורה בזה כי הוא עומד על החי לא על הדומם ואמנם אם המקום אשר עומד עליו אדמת קדש אין מקום למנעל זה כי זה תכלית מדרגת האדם להשלים נפשו לדבוק באדמת קדש

עוד סנסן ממני וזה לך האות כי אנכי שלחתיך ע' רש"י ורמב"ן ויש עוד לפ' כי עיקר מה שסירב משה לקבל שליחותו היה כמו שאמר לבסוף כי כבד פה וכבד לשון אנכי הכוונה כי האיש אשר לו לשון למודים אם גם לא ידע לדבר בלשון עם ועם כיאות אמנם לשון למודים אשר לו יספיק לזה ואיש הרגיל בלשון עם ועם אם גם יהי' כבד פה לא ירגישו בו כל כך אבל משה מלבד שהיה כבד פה אף גם זאת כבר עברו עליו ששים ושמנה שנה מאז ברח ממצרים כמ' רז"ל הובא ברמב"ן פ' זו כי בן י"ב נתלש מבית אביו וכבר שכח כמעט לדבר בלשון מצרים וז"ש כבד פה ר"ל ערל שפתים וכבד לשון כי לשון מצרים כבר היה כבד עליו והנה הרמב"ן נתקשה מדוע לא רפאהו ה' מערלת שפתיו עיי"ש ואמנם נ' הטעם כי לולי היה משה מליץ בדבריו היה מקום לפרעה לומר כי מעצמו יבא לעורר את ישראל שיעמדו נגד פרעה מה שאין כן אם הוא כבד פה וכבד לשון האיש כזה הוא מעותד להלהיב לב עבדים למרוד באדוניהם וזה שהשיבו השי"ת על אמרו מי אנכי כי אלך אל פרעה הלא לא איש דברים אנכי וע"ז השיב לו ה' י"ת כי אהיה עמך וזה שאין אתה יודע לדבר לך האות כי אנכי שלחתיך ולא באת מעצמך כי אינך מוכשר לזה

הערה בד' רש"י ואל ישעו בדברי שקר ואין לפ' כמו וישע ה' ע' רש"י בראשית שם מ"ש וכבר עוררנו ע"ד רש"י אלו בפ' בראשית שם

רמב"ן פ' והנה נער בוכה כמו שנא' בישמעאל וישמע אלקי' את קול הנער ר"ל וכ' שם ותשלך את הילד

פסוק וירא אלקי' את ב"י וקרב אותם אל הדעת ר"ל כתר עליון שאין שם דין כלל: