ליקוטי חבר בן חיים ב קח

דנקט הש"ס מתנה ג"כ ובאידך תי' דס"ד מתנה באמת הדרא ואם כן בחד ספק אזלינן לחומרא א"נ המשפחה בחזקת מוחזק דלכתחלה קמ"ל

והנה הרמב"ם בה' שמטה פסק דאחין מחזירין זה לזה ביובל וק' עלי' קו' הש"ס דמאחר דקיי"ל כר"ל בהני תלת דק"פ לאו כקה"ג לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד ונראה דהנה הרמב"ם כתב דאה"נ לוקחין שוב חלקם כבתחלה והיינו שהוא מפ' כן ל' אין חוזרין לבטלה כמ"ש הכ"מ שם וס"ל להרמב"ם דהש"ס בגיטין דאמר אי לאו דאר"י וכו' אזלא אליבא דמ"ד חוזרין לבטלה ולדידן לק"מ

ואמנם אילולא דמסתפינא הייתי אומר דהנה הרמב"ם ס"ל דאין ברירה רק ס' הוה וכמ"ש לעיל בדברי הרמב"ם בשם הר"ן ריש כ"ה ובשלמא לענין אי' אזלי' לחומרא ומחזירין אבל לענין ממון ס' לקולא וחולקין כבתחלה ואולי ר"י ס"ל גם לענין ממון אין ברירה לחומרא והיינו דמקשה הש"ס ואין לדייק כן מדפטר ר"י הכא מטעם לקוחות ממעשר בהמה דא"כ יק' גם על הרמב"ם קו' זאת ובאמת צ"ע מ"ט דאין לומר דמס' לא מעיילין חולין לעזרה נימא ירעה עד שיסתאב אב כמו כל ס' מעשר מאחר דעדן לא קדשו השם לא חייבוהו חכמים כשם שבטלוהו לאחר חרבן ואמנם מדקאמר ר"י בגיטין אף אחרון אינו פוסל א"כ אפי' לקולא אמר אין ברירה ושפיר י"ל לר"י דהחלוקה בטילה ושפיר מקשה הש"ס לר"י משא"כ הרמב"ם פסק דס' הוה ומשו"ה אין החלוקה בטילה ועדן אינו מספיק דנפשוט דיש ברירה דאל"כ לא משכחת דמייתי ביכורים למאי דפשיטא לן דלאו כקה"ג דמי וצ"ע ומה שמקשה הש"ס דווקא הכא ולא למ"ד בעלמא יש ברירה היינו כמ"ש תוס' דהיכא דמתנה ומברר שאני משא"כ למ"ד הכא יש ברירה וכמ"ש רש"י ומפריש חד ואוכלו היינו דלא ליתי ביה לידי תקלה ברבות הימים

נמצא עכ"פ לדברי הרמ"ר ככל תערובת שנולד בו האי' שייך ברירה ולדברי תוס' בכורות ורש"י שם לפי מה שפירשנו שם ליתא: יומא נ"ז ועתה בשלמא לד' הרמ"ר שפיר פריך הש"ס ביומא ונברור ד' זוזי משא"כ לשטת תוס' ורש"י בכורות ק' מ"פ ואמנם תו"י בשמעתין תי' זה דהש"ס מיירי בהתנה וי"ל כוונתם דליהוי כלב ב"ד מתנה וכ"ת אכתי בעירובין בשני נשים שלקחו קנים בעירוב מ"פ הש"ס התם ג"כ מוקי לה גם בס"ד בהתנו ובמסקנא אמרי' שהתנו ובררו כפי' התוס' ואמנם לד' רש"י בעירובין דהיינו דמשני הש"ס דפשיטא להש"ס דאף בלא התנו מהני למ"ד יש ברירה א"כ בשמעתא בלא התנו מיירי וק' מ"פ. וכ"ת גם להרמב"ם יק' למה לא פסק כר"י דלא הוי שופרות מאחר דס"ל דבדאורייתא אין ברירה די"ל דגם רבנן הכי ס"ל אלא דלא גזרו משום מתו בעלים אבל ד' רש"י צריכין ביאור הן אמת דממ"ש רש"י לית ליה ברירה להתיר אי' מ' דבאמת היינו דמשני הש"ס ר"י לית ליה ברירה אבל א"כ לא מק' הש"ס ור"י לית ליה ברירה והתניא ליתרץ כה"ג דווקא להתיר האי' ל"ל אלא ש"מ ל"ש וצ"ע

ואמנם בניישב תחלה קו' תוס' בעירובין ע"ד שפי' כשהתנו כפשוטו והרי רש"י גופי' הוכיח בפ' כל הגט דגם בתנאי צריך ברירה אמנם כוונת רש"י שם נ' דבשעה שלקחו הקינין התנו שלא יהא חל עלי' שם קן עד שיקבעם הכהן ובשעה שהכהן קבעם הו"ל כאילו באותה שעה לקחה כל א' קן א' מן הגוזלי' שהיה להם בשותפות והיינו דפריך הש"ס מאי למימרא ומשני דהא גופא קמ"ל דלא צריך קביעות שם מפי הבעלים כ"א קביעת הכהן ג"כ מהני וא"כ גם לרש"י יל"פ דבשמעתין ה"ק ליתקנו ב"ד קיני חובה וליתנו עליי' וכמ"ש תוס' ותנאי ב"ד מהני בזה ואמנם מ"ש רש"י לית ליה ברירה לא סמכי' אברירה י"ל דרש"י ר"ל דלענין אחין שחלקו ס"ל לר"י דסמכי' אברירה דאל"כ יק' לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד וכמ"ש תוס' להק' לר"י דס"ל ק"פ לאו כקה"ג א"נ כוונת רש"י דל"ל דר"י מספיקא לא סמיך אברירה דא"כ בעירובין מ"ט אזיל לחומרא א"ו ר"י פשיטא ליה דלא סמכינן אברירה למשרי איסורא

גמ' מנ"ל יל"ד הא מהך מתני' מוכח דלא ידעי' טעם אחר ונ' דלמ"ש הרמ"ר בתמורה יש חילוק בין תערובת הניכר מעיקרא בין תערובת שלא ניכר מעולם והש"ס קאמר ר"י לית לי' ברירה ומנלן דלמא הכא דווקא לית לי' ברירה משום שהתערובת הי' ניכר תחלה וע"ז משני מההיא דהלוקח יין שלא הי' ניכר מעולם ובתר הכי מייתי מאיו דלגמרי לית לי' ברירה לר"י

א"נ י"ל דהתו"י הק' למאי דמחלק הש"ס בגיטין תולה בד"ע מתולה בד' אחרים ליק' לי' מהך דשופרות דהוה בד"א ולית לי' לר"י ברירה ונ' דמאן דמפ' טעמא דר"י בלוקח יין משום ברירה כ"כ לעיל דה"ט דס"ל ר"י לא חייש למיתה וק' ממתניתין ריש יומא אשה אחרת ניתקינין וצ"ל כמ"ש בש"ס סוכה מעלה עשו בכפרה ופי' רש"י בכפרת יוה"כ כוונתו דאס"ד בכל הכפרות א"כ שפיר י"ל דטעמא דר"י בשופרות ג"כ משום מעלה עשו בכפרה וא"כ אין קו' משופרות למאן דמחלק בין תולה בד"ע לד' אחרי' דלמא באמת בכל הכפרות עשו מעלות והיינו דמק' הש"ס מנלן דמשום דלית לי' לר"י ברירה דלמא משום דמעלה עשו בכפרה

רש"י לכשיבקע דאפשר דמסר לי' לשומר יל"ד הרי הש"ס בגיטין דחי זה ערביך ערבא צריך ומה דחקו לרש"י לפ' כן ונ' דק"ל לרש"י אם המק' ס"ל טעמא דר"י משום ברירה אף דקתני טעמא בהדיא דלמא סיפא לא שמיע לי' אבל הכא דלבתר דדחה התם כדקתני טעמא מייתי דאיו ודאיו בלא הלוקח ליתא מקמי מתני' וע"כ ה"ק מאחר דתני איו וודאי טעמא דר"י בהלוקח משום ברירה ומהי"ת הקתני טעמא א"ו ל"מ להש"ס דר"מ ור"י פליגי בבקיעת הנוד והטעם דסוגיא דהכא סברא דר"מ חייש למיתה מדפסול בהמה לדופן והכא דמכשיר משום דמסר לי' לשומר והשתא נימא דבערביך ערבא צריך פליגי הא וודאי לא מסתבר ש"מ טעמא דר"י משום ברירה אמנם הש"ס בגיטין קאי למסקנא דסוכה דר"מ לא חייש למיתה ופוסל לדופן משום דס"ל מחיצה שאינה עשויי' בידי אדם אינה מחיצה ור"י פליג עלי' דחייש למיתה ואצ"ל דפליגי בברירה וזה תו"ד רש"י

גמ' אלא מדתני איו למ"ש תוס' דר"י סמי מתני' דעירובין מקמי איו משום הך דשופרות ה"ק הש"ס אלא מדתנא איו מוכח דטעמא דר"י בשופרות משום ברירה מדמתרץ ר"י מלתא דאיו ש"מ ס"ל ליתא למתני' דעירובין מקמי איו וממאי הרי מהלוקח אין ראי' אלא ש"מ מהך דשופרות. ועד"ז למאי מייתי הש"ס הך דוהוינן בה דהרי בלא"ה ג"כ מוכח מאיו אף די"ל דבלא תי' דר"י אדמסייע לי' מסיפא ליפרוך מרישא מ"מ מ"ש יותר נכון

ועי"ל דבלאו דר"י הייתי אומר דווקא בתולה בד"ע לית לי' לר"י ברירה ושופרות תולה בד"א הוה לזה אצטריך דלא מחלת ע"כ דאל"כ לא אצטריך לתרץ וא"כ שפיר מוכח דר"י לית לי' ברירה

והנה. כ' תוס' לתרץ סוגיא דשמעתין דר"י לא קאמר בשמעתין