ליקוטי חבר בן חיים ב קז

ור"י מס' ליה ובדאורייתא מחמיר מס' ובדרבנן בעירובין מיקל מס' חלא ש"מ דפשיטא ליה לרב דר"י פשיטא ליה דאין ברירה ואמנם ארב גופיה ק' מנ"ל הא מלתא לרב דלמא ר"י מס' ליה וכמ"ש ונראה דרב לטעמיה דס"ל פ' בית כור דבטלה מחלוקת וה"ט דס"ל אחין שחלקו יורשין הם ויש ברירה וא"כ פשיטא ליה או אין ברירה וודאי או יש ברירה וודאי אבל ס' ל"מ ליה

סוטה י"ח ע"א

תוס' ד"ה יש ברירה לכאורה ד' תוס' דהוכר האי' לכתחלה גרע מלא היכר וכן מסתבר דאהוכר עיקר קו' תוס' אא"כ מאי ק' להו מעירובין ומיומא דהתם שפיר קמייתי דמה היכא דהוכר אמרינן ברירה בשתי נשים שלקחו ב' קינין לא הוכר דהיינו בהלוקח יין לא כ"ש וכן ביומא קאמר שוב אפכא דמה היכא דלא הוכר כי ההוא דהלוקח ואי לא אמרי' ברירה בההיא דשופרות דהוכר לא כ"ש דאין ברירה ורבא בשמעתין שפיר מבעי' לי' דלמאן דאי' לי' בלא הוכר יש ברירה אם גם בהוכר ס"ל הכי אלא ש"מ דד' תוס' דאם יש לחלק ביני' יש סברא לומר ג"כ אפכא דהוכר עדיף וצ"ע ואמנם מיומא יש ליישב קצת קו' דעיקר קו' דגמ' מייתי מאיו אמנם הרי ליתי' לאיו מקמי מתני' וצ"ל כיון דאי' לן הך דמשופרות בהדי דאיו בא זה ולמד ע"ז וע"ז ק' להו מה ענין שופרות אצל איו בשופרות לית לי' לר"י ברירה משום דהוכר האי' אבל בעירובין ס"ל לר"י יש ברירה ויש לכוין כן בד' תוס' שהעמידו עיקר קו' אמאי דמייתי מאיו והרי גם מהלוקח יש להק' א"ו משום דההיא דהלוקח יש לחלק וכמ"ש דהש"ס מכח כ"ש פריך

והנה לכאורה יש להק' מאי מבעיא לרבא הרי אי הוה ס"ל דאין חילוק בין תולה בד"ע לד' אחרים וא"כ אי' לי' לר"י ברירה מהך דמה היא באותן הימים וק' הך דשופרות וע"כ צ"ל משום דהוכר האי' ומאי מבעיא לי' לרבא בהוכר וצ"ל דרבא בגיטין דלמא קאמר והיינו דקמבעיא לי' מחנק ר"י בין תולה בד' עצמו לד' אחרים או מחלק בין לא הוכר להוכר

אמנם מ"ש תוס' להק' מסאה תרומה דבכורות צע"ג דהתם באמת בטלה הך סאה במאה ומדרבנן צריך להרים ולחומרא קאמר ר"א היא שנפלה הוא שעלתה ותי' ק' עוד יותר שכ' דמדאוריי' חד בתרי בטיל הרי התם בק' מיירי דגם מדרבנן בטיל אלא מפני גזל השבט צריך להרים ואולי יש להגיה בד' תוס' דהתם מדרבנן מחמרי' וקו' תוס' היתה עד"ז דכיון דאין ברירה למה נפסידנו בחנם הסאה הזאת ונאמר תרקב וע"ז תרצו דמדרבנן מחמרי' וכמ"ש וצ"ע

והנה גם מה שהק' מהתוספתא צ"ע דלמא גם הך תוספתא אתיא כמ"ד אין ברירה וצ"ל קו' התוס' על המק' ביומא דמק' בפשיטות וניתב ד' זוזי ונשדי כיון שמצינו בתוספתא להיפך ובאמת לולא ד' תוספת' אדרבא ד' התוספתא מורין דיש ברירה דקתני בין מא' בין מג' מקומות ואם לוקח בג' מקומות וודאי נוטל שליש מהמעות ולוקח ולא כמ"ש תוס' וצ"ע ומ"ש תוס' דממעילה אין ראי' כוונתם למ"ש שם דר"מ לטעמי' דמחויב אס' מעילות אשם. ודע דתי' תוס' במסקנא לא קאי כ"א אקו' דיש בילה אבל אקו' דיומא לא תרצו מאומה. והנה הרמב"ם בה' סוטה פסק הך איבעי' לחומרא לכתחלה ובדיעבד אין משקין אותה כלומר דמס' לא מחקי' ש"ש ואף דפסק דבדאוריי' אין ברירה היינו ג"כ מס' וא"כ שפיר פסק הרמב"ם

תמורה פ' כל האסורין

ותניא שעם הכלב מותרין יל"ד פשיטא דמותרין ואולי דסיפא מיירי כגון שאותן שעם הכלב הם שוין יותר מאותן שכנגד הכלב ולא נותנו לו רק בעבור שנטל גם הכלב וס"ד דגם שעם הכלב יש להם דין מחיר כלב קמ"ל דשעם הכלב עכ"פ מותרין דכה"ג לא מקרי מחיר כלב. גמ' ונברור חד מניי' ד' ר"ת דהש"ס פריך ש"מ אין ברירה וק' א"נ אין ברירה יק' לנקיט תנא דמתני' רבותא טפי דאפי' נטל כ"א ט' וכלב שני' אסורים וכ"ת כה"ג באמת אין שייך ברירה דאמרי' כלב להדי כלב וגדיים להדי גדיים א"כ כה"ג הו"מ מיהת לאשמעי' היכא דכ"א נטל ט' וכלב וטפי דמי חד כלבא אשר ע"כ נ' דקו' זו הביא להרמב"ם לפ' אף דמסוגי' דבכורות מ' דדווקא למ"ד יש ברירה ק' לי' מ"מ סוגי' דתמורה דמק' סתמא הכי קמק' כיון דאמרת דשעם הכלב פסולין למזבח א"כ כל החלוקה היתה בטעות ובטלה וכשיחלקו לכתחלה יבררו חד כנגד הכלב ואידך לישתרי וזה שפסק הרמב"ם כמסקנא דדווקא בטפי אסור הא לא טפי בורר חד ואינך שריין

תוס' ד"ה ונברור חסר קצת בדבריהם וצ"ל וכן הא דפריך ביומא והנה עפ"י קו' זאת של תוס' יש להסביר ד' רש"י שלהי ע"א שכ' דאפי' בחתיכה שאינה ראוי להתכבד דבטילה צריך להשליך א' לים או לכלב והיינו טעמא דבאמת קודם ביטול לא סמכי' אברירה דבדאוריי' אין ברירה אבל מאחר דמדאוריי' כבר בטלה לה ואפי' מדרבנן בטל האי' אבל מאחר דס' אם יש ברירה ואם יברר ויש ברירה הרי תיקן האי' מדאוריי' צריך לברר א' ור"ל דלחומרא יש ברירה. ודע דלסברת הרמ"ר למ"ד יש ברירה זאב שנכנס לעדר ודרס א' מהם ואין אנו יודעים לאיזו דרס סגי בברירה א' מהם מס' כיון שנולדה אי' בתוך התערובת

ואמנם תוס' בבכורות לית להו סברת הרמ"ר וכתבו דהטעם בשמעתין משום דלמ"ד יש ברירה אנן סהדי כי זה שבורר עכשו הי' דעתו עליו עוד בשעת חלוקה ומ"מ בזה עדן לא תרצו סוגי' דיומא ודעירובין

ואמנם רש"י בבכורות מ' ליה דקו' הש"ס היה דא' שהוא שוה כנגד הכלב אותו יברור וקו' תוספות משוי כולהו להדדי יישב רש"י דר"ל באמת עד"ז הגדיי' נגד הגדיי' ט' נגד ט' אלא א"כ יק' מה צ"ל דטפי דמי כלב לחד מניי' לימא דמיירי בכולהו שוין ונראה דברי רש"י דיש לחלק בין אם כבר חלקו דאז אם שוו כולהו להדדי לחוד אסור משא"כ קודם שחלקו שפיר יכול לברור חד מניי' איזו שירצה נגד הכלב והיינו דקשה ליה להש"ס אי מתני' בשוו כלהו כהדדי לפלוג תנא בין קודם שחלקו לאחר שחלקו אלא ע"כ מתני' מיירי דטפי דמי כלב דאז בכ"ג אסורין. ומ"מ גם לדברי רש"י לא נתיישב סוגיא דיומא וסוגיא דעירובין

בכורות שם

ור"א אמר נ' דרב ענן ס"ל בגדיי' נגד גדיי' אפילו ט' נגד י' חייבין במעשר בהמה וה"ט כיון דאביו מניח להם י"ט גדיי' ע"כ אינם חולקי' כ"א ט' נגד י' משא"כ בגדיי' ותישי' דזה היה לו ליקח תישים וגדיים וכן זה ובהא פליג עלי' ר"א דכיון דהחלוקה לפי ערך תו מקרי מקח

גמ' מכר הוא דאמר וכו' ק' הרי במ"ש בנך הברור לך הכל מיושב והא תו ל"ל ונראה דה"ק ס"ד ר"י מס' ליה אי יש ברירה או אין ברירה וא"כ במעשר בעי' ברור לך ופטורים אבל בשמטה איכא עוד ס' דלמא א"נ אין ברירה לא גרע ממתנה והיינו