ליקוטי חבר בן חיים ב קו

בגיטין וכן הרמב"ם מחלקי' דכי חייש ר"י למיתה היכא שיבא לידי מכשול למפרע משא"כ דלגזור בדופן שמא תמות הבהמה ולא אדעתי' או תברח ולאו אדעתי' לא חייש ר"י וקו' הש"ס בשמעתין לא הוה כ"א לר"מ דאפילו למפרע לא חייש בתרומה ובדופן חייש וע"ז מסיק איפוך וכ"ז בס"ד אבל לבתר דמסקי' טעמא דר"מ משום מחיצה שאינו עשויי' בידי אדם אינה מחיצה לא ק' לן אדר"י כלל לא אמרי' שוב איפוך וכסוגי' דגיטין ואביי גופי' י"ל במסקנא חזר בו מקו' דגולל

והא דנקט הרמב"ם בההוא דהלוקח טעמא דברירה ולא נקט טעמא דבקיעת הנוד מאחר דפסק דהיכא דיבא לידי מכשול גזרי' למיתה ודנימא דמסר ליה לשומר הרי דחי הש"ס ערביך ערבא צריך י"ל חדא דטעמא דברירה מהני אפי' היין בבור דל"ש בקיעת הנוד ותו דמשום גזירה לכתחלה הוא דלא שריא אבל אם בכל זאת אמר כן ולא בקע הנוד לא שתה טבל ולטעמא דברירה אפ"ה טבל שתה

ונוראות נפלאתי ע"ד הכ"מ בה' מע"ש בהא דפסק הרמב"ם כר' יוסי דאמר חילל פ' בכל מערבין כ' הכ"מ הטעם דהרמב"ם ס"ל מעשר בזה"ז דרבנן ובדרבנן יש ברירה והרי בההיא דהלוקח יין כ' הרמב"ם בהדיא דהטעם דבדאורייתא אין ברירה וצ"ע. וכ"ת הרי באמת פסק הרמב"ם דמעשר בזה"ז רבנן י"ל בזה דמ"מ כיון דעיקרו דאורייתא לא הקילו בזה

ומ"מ היוצא מדברינו דהא דאפליגו אמוראי אי טעמא דר"י משום ברירה אן משום בקיעת הנוד והרי בהדיא קתני טעמא דבקיעת הנוד ולמה נימא לדבריו דר"מ קאמר ואמנם היינו משום דק' להו הא דר"י דמכשיר בהמה לדופן ומאן דס"ל שמ"מ דטעמא דר"י משום בקיעת הנוד מחלק בין למפרע בין להבא וכמ"ש

תוס' ד"ה דברי ר"מ לולא ד' יש לחלק בין האחין שחלקו להך דהכא בנסביר תחלה ענין ברירה באחין שחלקו דהיינו דאמרי' לולא חלקו בשעה ראשונה אחר מיתת המוריש ג"כ לקחו חלק זה והיינו שכ' רש"י זה חלקם המגיע משעה ראשונה ומאן דלית לי' ברירה ס"ל דלמא בשעה ראשונה לא נטלו חלק זה דאין דעות האדם שוות וממילא הו"ל עכשו כמכר והנה באמת גם בההוא דלוקח יין י"ל אולי אם הי' מפריש אז ג"כ הי' מפריש מפיה או משולי' כמו שהוא מפריש עכשו ואמנם מאחר דאם ישנה דעתו הראשונה הוא שותה טבלים למפרע אנן סהדי דוודאי לא שינה דעתו הראשונה ואמנם תי' תוס' נ' להסביר עד"ז דהיכא דעביד מעשה מיד שנתן להאשה הגט התחיל מעשה הגירושין אלא שתלה הגמר באם ימות כיון שעכ"פ כבר התחילו הגירושין כה"ג י"ל סמכי' אברירה וכ"ת תינח ה"ז גיטך אם ימות שני לוגין מא"ל י"ל דהרי כ' הריטב"א בשמעתין מן הירושלמי דאי אפשר להך מתני' כ"א באומר מכבר לכשאשתה ע' בריטב"א בשמעתין וא"כ הו"ל ג"כ כאילו התחיל הענין מעכשו

ועד"ז נ' לתרץ ד' הרמב"ם דאף דפסק בדאורייתא אין ברירה פסק בהריני בועליך ע"מ שירצה אבא דרצה האב מקודשת ולולא לא כ' בהדיא דבעי' רצה האב הי' אפשר לתרץ כמ"ש הר"ן פ' כל הגט דהתם שלא ימחה הוא אבל הרמב"ם כ' בהדיא דמת או שתק בטלו הקידושין וכן מ"ש היש"ש בב"ק בדיני ברירה דהתם משום שעומד להתברר בוודאי ג"כ ק' לד' הרמב"ם דאם מת האב אינו מבורר כמו בחבית ובהמה דלא מקרי עומד להתברר ואמנם נ' ד' הרמב"ם כד' תוס' דמדק' שמואל אדשמואל ש"מ היכא דמתחיל הענין מיד אלא שתולה בתנאי אמרינן יש ברירה וכ"ת הרי בההיא דהלוקח פסק הרמב"ם דאין ברירה אדרבא ה"ט משום דבההיא באמת פליגי ר"י ור"י ור"ש אי דמי להיכא דהתנה או לא ור"מ הוא דמדמי לה ולא קיי"ל כוותי' וכ"ת א"כ אמאי לא משני הש"ס פ' כל הגט כדרמי ר"י ור"ש דהלוקח אר"י דגיטין ור"ש דקידושין התם הש"ס לא רצה לחלק שום חילוק בענין ברירה דאם אתה מודה דיש סברא לחלק הסברא נוטה יותר לחלק בין תולה בד"ע לתולה בדעת אחרים ובזה מסולק ג"כ קו' רש"ל בגיטין שהק' אתי' שני של תוס' שכ' לחלק בין עומד להתברר וזה כוונת היש"ש הנ"ל ג"כ אבל הרש"ל קאי השתא לד' המק' דיוכל לפ' כפשוטו ע"מ שירצה ממש וזה לא מקרי עומד להתברר בוודאי. ודעת הרמב"ן בר"ן פ' כל הגט שם צ"לע שכ' לחלק בין מתנה ע"ד א' וכ' אם אמר הריני מערב אם ארצה אלך לא תליא כלל בברירה והרי הש"ס פ' בכל מערבין מק' בפ"א מכה"ג הריני מערב לשבתות של כל השנה רציתי אלך וקתלי לה באין ברירה או יש ברירה וצ"ע

והנה תוכן ד' תוס' דתרוויי' סברות שכ' צריכי דלתרץ דר' יוסי אדר"י צריך סברא שניי' דבין מה הוא באותן הימים בין הך דבע"ש מיירי במתנה בהדיא אמנם שתירוצו דר"מ דאחין שחלקו אדר"מ דהלוקח יין דאדרבא הך דהלוקח יין אינו עומד להתברר בוודאי ואפ"ה אי' לר"מ ברירה צריך לחלק בין מתנה ומברר להיכא דלא מתנה וכן לר"י אליבא דר"י דע"כ ס"ל ברירה דאל"כ לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד ובביצה לאו מר"י מקשה וכמ"ש תוס' שם ובכמה מקומות ומ"מ מס' ליה בהך דאחין שחלקו ע"כ ג"כ צריך לחלק בין עומד להתברר או לא. ודע דאף דמס' ליה אי אחין לקוחות אי' ליה מ"מ נ"ק מבכורים דמספיקא אין מחזירין זה לזה ביובל ולכך לא הק' תוס' כ"א אי אי' ליה לר"י ברירה ולא מק' מהך דמס' ליה לר"י באחין שחלקו והיינו כמ"ש

ובזה נבא בס"ד לבאר מה שפסק הרמב"ם בה' מע"ש כת"ק דר"י דעל סלע שתעלה בידי מן הכיס חילל והקשו עליו הא בדאורייתא אין ברירה הנה הרמב"ם דייק ליה דסברא דמחלקי' בין היכא דמתנה ומברר הוא ע"כ עיקר דאל"כ ק' דר"מ אדר"מ וכן ק' מהריני בועליך ע"מ שירצה אבא או לא פליגי ר"י ות"ק ור"י ס"ל דבעי' עומד להתברר ולא קיי"ל כר' יוסי בהא וא"ש פסק הרמב"ם וכ"ת אכתי הא בהלוקח פסק הרמב"ם דאין ברירה התם כבר כ' לעיל דהך סברא דמתנה ס"ל להרמב"ם ל"ש ביין ומטעם שבארנו למעלה:

והנה בענין מה שהקשה רש"א בגיטין ובעירובין מאי מקשה להו לתוס' מהך דשופרות לר"י משום דליתא לדאיו דמ"מ לאיו ס"ל אליבא דר"י דאין ברירה ואיתא דשופרות כאיו י"ל כיון דלר"י דס"ל למ"ד אין ברירה מחזירין ביובל ע"כ ס"ל לר"י יש ברירה דאל"כ לא משכחת בכורים כ"א חד בר חד ומהי"ת נימא דטעמא דר"י בשופרות משום ברירה כיון דר"י ע"כ אי' ליה ברירה ובשלמא באיו שייך לומר דטעה בין גברא לגברא ולאו ר"י קאמר לה אבל הכא דתנן ר"י אומר לא היו שופרות וודאי ק' והתוס' קיצרו במובן

והנה יל"ד מאי ק' להו לתוס' דר"י אדר"י דלמא ר"י באמת מס' ליה אי יש ברירה או אין ברירה כדאמרי' בפרק יש בכור דס"ל מחצה יורשים ומחצה לקוחות ובההיא דהלוקח מס' קאמר דאסור דדלמא אין ברירה ושותה טבלי' למפרע אא"כ מאי מייתי רב ראיה מההיא דהלוקח יין לדאיו דלמא לעולם כתנא דמתני'