ליקוטי חבר בן חיים ב קג

חי וק' דסוגיא דהכא הרי לא הזכירה כלל אידך דרשב"ג וע' חי' הרמב"ן שם

ובענין קו' רבא על אביי י"ג לכאורה דרבותא קמ"ל דאפי' מידי נבילה אינה מוציא השחיטה אלא דק"ל לרבא הרי כחא דהיתירה עדיף ועדיף לאשמעי' דאפי' באכילה מותר: הל' כרשב"ג או לא נ' משום דמסתבר טעמי' וכמ"ש לעיל דאיכא חזקה בהדי מיעוטא רש"י עגל שנולד כוונת רש"י דל"ת דהך בריי' הא לחוד אתא לאשמעי' דא"כ מ"ש יום טוב דנקט א"ו יו"ט משום מוכן אגב אמו נקט. רש"י ד"ה ושוין ומוקי לה התם ביתבי דייני נ' כוונתו דקארי לי' שוב מאי קארי לי' הרי כבר שני לי' בידוע שכלו וכו' אלא דק"ל דמתני' סתמא תנן ושוין מ' דבכ"ג מיירי והתרצן דחי דמ"מ מיירי כה"ג דווקא והביא רש"י ראי' לד' התרצן דעכ"פ בעי' יתבי דייני התם והיכא רמיזא במתני' אלא שבקו לתנא דדחיק ומוקי נפשי' ה"נ כן: רש"י ד"ה כ"פ בפ"הק ומת ובבהמה אין נ"מ וק' א"כ למאי הל' קאמר רשב"ג שמונת ימים בבהמה דשחטו הרי מותר ומת עכ"פ אסור משום דלא נשחט זצ"ל דעכ"פ תוך ח' לכתחלה אסור לשוחטו ולאחר ח' אפי' לכתחלה מותר לשוחטו: תוס' ד"ה אם אשת כהן ומ"מ ק' לפי דבריהם מאי בעי למימר בפ' החולץ אי מעוברת חבירו דמיא לדשמעתין הרי לד' תוס' הכא משום לעז בעלמא וע' ברא"ש שי שיישב קו' תוס'. בענין חפצי הפקר אי קונין שביתה

עירובין מ"ה

הנה הרמב"ם השמיט להך מתני' לגמרי ועורר ע"ז הראב"ד בהשגות ואין א' מנו"כ הרמב"ם שטרח ליישב ונ' בנפ' תחלה ד' רבינו יונתן שכ' דטעמיי' דרבנן דמחמרי באדם יותר מבכלים היינו מטעם קנס ויל"ד א"כ דלמא גם רבנן ס"ל חפצי הפקר קונין שביתה ומטעם קנס אין לו אלא ד' אמות וצ"ל דבשלמא אי אין קונין א"כ קנין שביתה בעי דעת שייך למקנסיה משא"כ אי קונין שביתה א"כ קנין שביתה לא בעי דעת ומהי"ת לקנסי' אלא אי ק' הא ק' דלמא ריב"נ ג"כ ס"ל חפצי הפקר אין קונין שביתה אלא דלית ליה קנס ונראה דדברי הריטב"א כיון דטעם חפצי הפקר לרבנן משום ברירה א"כ בישן מאי ברירה שייך אם לא נימא הואיל וניעור קנה וא"כ שפיר מדינא לרבנן אין לו אלא ד' אמות) ונבאר אי"ה לפנינו דלרבנן הטעם דחפצי הפקר כרגלי המוציאן מטעם ברירה דאמרי' הוברר הדבר למפרע דבשעת קניי' שביתה קנו אלו עמו שביתה וא"כ הא תינח אם זה המוציא חפצי הפקר קנה שביתה ביה"ש אבל אם הוא ג"כ לא קנה שביתה אלא דמ"מ זוכה בעצמו כשניער דיו שהוא יכול לילך אבל חפציו אסור לישא עמו והנה כולא מלתא דעירובי תחומין מיירי בין בע"ש בין בעיו"ט ואי ס"ד דטעמא דריב"נ דס"ל חפצי הפקר אין קונין שביתה הו"ל לפ' יש לו אלפים אמה וחפציו לא יזיז ממקומן תדע דרבנן דמתירי' לאחר בחפצי' דייקי ואמרי אין לו אלא ד' אמות והוה סגי אי הוו אמרי ד' אמות אלא לדיוקא נקטי הכי לומר דהחפצי' כרגלי המוצאן וריב"נ מסתים סתים אלא ש"מ או דס"ל חפצי הפקר קונין שביתה או דס"ל הואיל וניעור קנה ישן נמי קנה ועכ"פ שביתה יש לו ושפיר כליו כרגליו מ"מ לפי' רבינו יונתן מדינא גם לרבנן לא גרע מחפצי הפקר ועד"ז מתורץ קו' תוס' לקמן דלמאי דקיי"ל בישן כריב"נ ובחפצי הפקר כרבנן הרי הוה כתרי קולי דסתרי אהדדי ולד' רבי' יונתן כיון דטעמא דרבנן רק משום קנס אנן לא קנסי' לי' ואוקמי' ליה אדינא וז"נ גם ד' הרמב"ם דמאחר דפסק דחפצי הפקר אין קונין שביתה כ"א כל המוציאן מוליכין עד תחומו וכיון שלא הביא דבישן קנסי' ליה ואין לו אלא ד' אמות אנן ממילא ידעי' דגם ישן בכלל חפצי הפקר ויש לו אלפים לכל רוח

אמנם ד' הראב"ד תמוהין יותר דפסק בחפצי הפקר ג"כ כריב"נ דלא כסוגיין לקמן ונ' דברי הראב"ד כמ"ש תוס' דהא דלא הוו תרי קולי דסתרי אהדדי היינו משום דס"ל הואיל וניעור קנה ישן נמי קנה ומ"מ מאן פלג לן כיון דבין רבנן ובין ריב"נ לית להו הך סברא אנן מ"ט נימא לחלק מדנפשין ונראה דסברא זו תליא לכאורה בפלוגתא דר"מ ור"י לקמן אי עיקר עירוב בפת או ברגל דלמאן דס"ל עיקר עירוב בפת א"כ עירוב בעי' דעת ונהי דהקילו על העני לערב ברגל מ"מ לא עדיף מעשיר בפת ואין סברא לומר הואיל וניעור קנה ישן נמי קנה משא"כ לר"י דקיי"ל כוותי' דעיקר עירוב ברגל שפיר י"ל דהעיקר הוא במקום שהאדם שובת ביה"ש ל"ש ניעור ל"ש ישן משם יש לו אלפים וא"כ י"ל רבנן דמתני' היינו ר"מ דס"ל עיקר עירוב בפת ולית ליה הך סברא הואיל וניעור וכו' אבל אנן דקיי"ל כר"י שפיר ס"ל הואיל וניעור וכו' וכ"ת הרי ר"י במתני' בכלל חכמים דקאמר לאיזו רוח שירצה וכו' י"ל דאטו ר"י אהנך ארבע אמות ע"כ אמר למלתי' דלמא עיקר מלתי' דר"י על מי שיצא חוץ לתחום דאין לו אלא ד' אמות אלא אי ק' הא קשיא דבפרק המוצא תפילין תנן ר"י אומר נותן אדם חבי' וכו' ומוקי לה רב אשי בחפצי הפקר א"כ ש"מ דר"י ג"כ כרבנן דריב"נ ס"ל ומ"מ יש לדחות לענין חפצי הפקר כרבנן ס"ל ובישן מודה אלא שהתוס' הקשו שם למה קאמר ר"י דנותן לחבירו וחבירו לחבירו הלא הוא בעצמו יכול להוליכה עד מקום שיכול לילך שם ותי' ב' תירוצים אמנם לכאורה י"ל דמיירי ר"י שם בישן ביה"ש ור"י לגמרי כרבנן ס"ל דאין לו אלא ד' אמות ושפיר קאמר דדווקא נותן לחבירו ועד"ז מהדר ליה ריב"נ בשלמא לדידי יכול החבי' לילך כרגלי הבעלי' דס"ל חפצי הפקר קונין שביתה אבל לדידך נהי דחבי' זה לא קנה ביה"ש מ"מ בעלי' יש לו ואמאי יכול להוליכה חוץ לתחום פי' דבשלמא שאר חפני הפקר כ"כ לעיל בשם הריטב"א דהטעם שיוכל להוליכן משום ברירה דהוברר למפרע שקנו עמו שביתה משא"כ כאן לא שייך זה ואמנם ר"י דעת אחרת יש עמו ואין הטעם משום ברירה אלא כדבעי' למימר לקמן בס"ד והא דלא משני הש"ס לפ' הכי ד' ריב"נ משום דריב"נ לטעמי' אף בחפצי הפקר ס"ל כן א"כ הל' אינו מדוקדק ומ"מ לרב אשי ע"ד שכת' ר"י ס"ל כחכמים דריב"נ וא"כ חזי' דל"ש הך סברא הואיל וניעור קנה והדרא קו' לדוכתי' מאן פליג לן ואפשר דבאמת מה"ט לא פסק הרי"ף שם כר"י וכאוקימתא דרב אשי דמ' לי' כיון דפסקי' בסוגיין כריב"נ לענין ישן ור"י בישן מיירי מדקאמר נותנו לחבירו א"כ אין הל' כר"י אליבא דרב אשי א"נ וזה יותר נכון דע"כ לא קיי"ל כאוקמתא דרב אשי דאנן ס"ל דר"י דאי' ליה עיקר עירוב ברגל ס"ל בישן כריב"נ ואמנם דברי הראב"ד כיון דלרב אשי דבתרא הוא ס"ל לר"י בישן כרבנן א"כ אין לנו סברא לחלק בין ישן ושאר חפצי הפקר או דקיי"ל בתרווייהו כרבנן או בתרווייהו כריב"נ וכיון דשנה לן רבי בהך מתניתין רבנן בל' יחיד ר"י וריב"נ בל' רבים אמרו לו סתמא בתרא עדיף וקיי"ל בתרווייהו כריב"ל: ועתה נבא לבאר ד' רש"י בס"ד שכתב במתניתין הואיל וישן אין לו אלא ד' אמות מבואר