ליקוטי חבר בן חיים ב קב

חזקת אי' דאל"כ לא דמי ואף דעדן יש להשיב התם חזקת חי וחזקת אי' והכא רק חדא חזקה ל"מ לתוס' לחלק בכך

ומ"ש תוס' ואעפי"כ באבילות מקילין כוונתם כיון דחומרא דידן משום מיעוט המצוי ואמנם עכ"פ רובא עיקר ואמאי ניזל באבילות לקולא בתר מיעוט ולא לחומרא בתר רוב וע"ז כ' דכ"ז לדידן דלא קיי"ל כרשב"ג אבל רשב"ג מקרא יליף וא"כ גם באבילות מיקל וקיי"ל כד' המיקל באבל

והנה הרי"ף הביא הך בריית' דס' בן ז' ס' בן ח' אין מחללין עליו ותמה עליו הרשב"א הרי הך ברייתא כר"א אתיא ודחק לתרץ והשאיר בתימא וגם הב"י בה' מילה שם כ' ליישב קו' הטור שהקשה ג"כ קו' הרשב"א על אביו הרא"ש וד' הד"מ שכ' שם דהך בריי' לאו לענין מילה איירי תמוהי' דנעלם ממנו קו' הש"ס בשמעתין דמק' מהך ברייתא לר"א בר אהבה וסוגיא לעיל קל"ה דאמרי' ערלתו וודאי ולא ס"ל לאתויי מאי ומייתי הך ברייתא ואמנם הנה כבר כ' הרשב"א דד' הרי"ף דלא קיי"ל כר"א בר אהבה מדפליגי תנאי אי מדמי' לה לטריפה אלא דק' ליה מימהל היכא ממהלי' ואמנם לכאורה קו' הש"ס לא הוה כ"א למ"ד מקלקל בחבורה חייב אבל למ"ד פטור שפיר מהלי' ממ"נ אי בר ט' הוא הרי דוחה שבת ואי בר ח' הוא לא הו"ל מתקן אצל מילה כדקאמר ר"י וא"כ מאי עביד ואמנם כ"ז בסתם וולדות נהי דמקלקל חייב מדרבנן סמכי' שוב היכא דלא אפשר אדרבנן ואזלינן בתר רוב משא"כ ס' בן ז' ס' בן ח' דעכ"פ יצא מסתם וולדות אף דלא הוה כ"א מקלקל בחבורה מ"מ אפילו וודאי דרבנן לא דח' משום ספיקא דאורייתא והנה הרי"ף פ' האורג לא הכריע אי ס"ל מקלקל בחבורה פטור או חייב והביא פלוגתת התנאים סתמא ומסוגין הי' מבואר דס"ל דפסק הרמב"ם דמקלקל בחבורה פטור

ומ"מ הש"ס דמק' סתמא ממהל היכא מהלינן נ' דסמך אבריית' דמייתי בתר הכי ס' אין מחללין עליו ואף דמצי לאוקמי כמ"ד מקלקל בחבורה חייב מ"מ עדיפא מינה משני

ועתה נבוא בע"ה לד' תוס' מדמק' תוס' מנ"ל דרשב"ג בסתם וולדות מיירי ולא תי' מדקאמר שמנה ימים בבהמה והתם בן ח' טריפה ש"מ דפשיטא להו דגם בבהמה אמרי' אשתהי ואולי מ' להו כן מדאמרי' בבכורו' כ"ז גם לענין בהמה יולד' למקוטעין ופשיט' להש"ס דל"ש בין אדם לבהמה ש"מ דכל יולדת לט' טבע א' להן

והנה ביבמות תי' דשמעי' זה מדיליף רשב"ג מפדוייו מבן חדש תפדה ובשמעתין שבק' להאי תי' ונר' דרש"י כ' ופדוייו אבכור אדם קאי כוונתו דקרא דמקמי הכי מסיים וכל בכור בהמה טמאה תפדה ולכך פתח הכ' ודייק ופדויי כלומר פדויי אדם דווקא אבל בכור בהמה טמאה מיד ראוי לפדות וטעמא מאי דאינה יולדת חי פחות מי"ב חדש א"כ ש"מ דמשום בן ח' דשכיח באדם אמרה תורה ופדוייו מבן חדש וס"ל לרשב"ג דש"מ לאחר חדש אפי' הוא בן ח' מותר וא"כ אין ראיה מקרא זה דאשאר וולדות קאי

והנה מסקנת התוס' דרשב"ג בבן ח' שגמרו שערותיו וצפרניו מיירי ולכאורה למ"ש תוס' לעיל דהש"ס דייק דרשב"ג בשאר וולדות מיירי מדקאמר כל ולא קאמר אם וק' דלמא אי הוה קאמר אם ס"ד דבעי' גמרו וגם ל' להכי קאמר כל כלומר דש"מ דבשהה ל' לחוד תליא מלתא אלא ש"מ דבאמת פשיטא להש"ס דבעי' גמרו לרשב"ג ג"כ אמנם מנ"ל להש"ס הא וצ"ל כיון דטעמא דרשב"ג דאמרי' אשתהויי אשתהה ובר ז' הוא והיאך נאמר בר ז' הוא אם לא נגמרו שערות ראשו וצפרניו א"ו בנגמרו מיירי ואמנם עדן אין ד' תוס' מיושבין דלמא ר' לי לא בעי ואכתי שפיר קאמר הל' כרשב"ג דבעי' ל' ול' תוס' ביבמות באמת דהו"ל לריא"ש למימר הל' כר' וכרשב"ג דנדע הי רשב"ג קאמר דהיינו במאי דסבר כר' ולא בסתם וולדות ומ"מ כ' לתרץ קו' קמיי' ע"ד שסיימו דאם כן רשב"ג מאי בא להוסיף ואין פי' ד' תוס' כאן כד' רש"א שנעלם ממנו לפי שעה ד' תוס' ביבמות שם וצ"ל דדברי תוס' כהרא"ש וכמ"ש רש"א בשמו דגם לר' בעי' ל' יום וק' הא מנ"ל ונ' דא"כ ס"ל לר' ל' יום לא מעלה ולא מוריד וא"כ בסתם וולדות מיקל רי וכרבנן וזה אי אפשר דרבנן דמקילו היינו טעמא דס"ל בן ח' לא שכיח ולא חיישי' ליה והיינו דקאמר איזהו בן ח' כל שלא כלו לו חדשיו אבל סתמא אינו בן ח' אבל לר' דס"ל בן ח' חי דאמרינן אשתהו ולמה לא נצריך ל' יום בסתם וולדות וניחש לבן ח' דלא אשתהו כ"נ לדחוק בפי' ד' תוס' וצ"ע וע' רשב"א שנחלק ע"ד תוס' ועתה נבא א' לא' לבאר דברי הרמב"ם עפ"י שטת ה"ה המחוורת בזה כיד ד' הטובה עלינו

מ"ש הרמב"ם ריש ה' ייבום נולד לט' חדשים גמורי' מ' דס"ל דקיי"ל אינם יולדת למקוטעין ומ' דנפקא ליה מדרשב"ג וע"ד שכ' לעיל דעיקר טעמא דרשב"ג משום דס"ל אינה יולדת למקוטעין וכל היולדת למקוטעין בן ח' הוא ואי חי בן ז' הוא ואשתהויי אשתהו ולהכי פסק הרמב"ם דבעי' ט' חדשי' גמורי' והנ' מה דפשיט' להרמב' דלכ"ע מן התורה כל וולד אפי' חי שעה א' פוטר מן הייבום היינו דפשיטא לי' דרשב"ג ג"כ אזיל בתר רוב וקרא דנקיט אסמכתא הוא אלא משום דס"ל בן ח' חי דאמרי' אשתהי משו"ה חייש לבן ח' דרובם אינן בני קיימא וכמ"ש לעיל ואמנם מבואר מדבריו מדלא הזכיר גמרו שערו וצפרניו דס"ל לרשב"ג בן יום א' לחוד די וסמכי' ארשב"ג דלא תצטרך אם חי ל' יום ואף דבה' אבל פסק דלבן ח' לא מהני ל' יום היינו משום דהל' כמיקל באבל וסמכי' שוב אדרבנן דאף דחי ל' יום נפל הוא ואמנם בה' מילה פסק כר' דבגמרו מלין מטעם דכ' לקמן דעכ"פ אין לחוש לאי' דאוריי' כדר"א בר אהבה אבל בלא גמרו אינו יוצא מידי נפל עד שיעברו עליו ל' יום ואם הוא בן שביעי וודאי לא בעיא גמרו כ"א שלם ר"ל שלם באיברים ואמנם ס' בן ז' ס' בן ח' ולא גמרו ג"כ מלין אותו ממ"נ ודווקא בוודאי בן ח' בעי' גמרו נמצא תמצית ד' הרמב"ם לענין מילה סגי בגמרו אפי' בוודאי בן ח' ובס' בן ח' אפי' גמרו לא בעי': וביבום לא משגחי' בגמרו כ"א בעי' ל' יום ול' יום עכ"פ מהני ובאבילות לוודאי בן ח' לא מהני ל' יום מטעם דסמכי' אדרבנן ובה' רוצח כ"כ לעיל דמיירי בנולד לפחות מט' דהיינו ס' בן ח' ס' בן ט' ולזה מהני ל' יום אליבא דכ"ע ומטעם שכ' לעיל וכ"ז מד"ס אבל מדאורייתא לכ"ע אזלינן בתר רוב וסתם וולדות בני קיימא הם. וכ' רש"י מחתך בבשר שחוטה ודבריו תמוהים הרי בוולד קיימים ונ' כוונת רש"י אף דאנן חזי' דנפיק דמא והרי נעשית חבורה לנגד עינינו הרי זה דומה לשוחט בהמה ע"ש סמוך לחשיכה ואף דבחשיכה עדן מפרכסת מ"מ המוציא ממנה דם פטור וה"נ ל"ש. כתנאי כ' רש"י דר"א בר אהבה ונ' דמ"מ ממילא דרשב"ג ג"כ כתנאי דמאן דלית לי' דר"א בר אהבה ק' ממהל היכא מהלינן אם לא שנדחוק דאף דהאי מ"ד לית לי' דר"א בר אהבה ל"פ ארשב"ג אלא דס"ל דלא מהלי' עד דידעינן בוודאי דכלו לו חדשיו וזה דוחק וע' רשב"א פי' אחר והרשב"א קיצר בביאור פי' זה והרמב"ן בחי' ביאר יותר דרשב"ג הרי ס"ל דבבן ח' מהני ל' יום ולאו מת הוא ומאן דס"ל מת הוא ס"ל כרבנן דבן ח' לא