ליקוטי חבר בן חיים י צז

לשמואל וכו' אך לבתר זה כ' דמשמואל אין ראי' דלמא אומדנא ספיקא הוה משא"נ לרב וודאי הוה

רש"י והל' למעשה הש"ס קפסיק נ' דד' רש"י דר"נ ושמואל בהא פליגו שמואל לטעמי' דהיכא דאיכא אומדנא אחרינא לא אזיל כלל בתר אומדנא והכא ס"ל דלא הוה כלל אומדנא אחרי' כדאמרי' מ"ד הל' שפיר וא"כ אפי' בגרושה דבעל לא קטעון הכי אנן טעני' לי' משא"כ ר"נ ס"ל דבאמת איכא אומדנא אחרינא אלא דס"ל כרב דאזלי' בתר עדיף ואמנם במגרש לא קטעני' עד דקטעין איהו והיינו דאמרי נהרדעי אע"ג דלט ר"נ דיינא דדאין לגמרי כראב"ע ר"ל אפי' בגרושה מ"מ ס"ל לר"נ דבאלמנה הל' כראב"ע והש"ס פסוק אפי' הל' למעשה ג"כ כראב"ע

והנה ד' מהר"י הלוי במ"ל ה' זכיי' ומתנה דמ"ש תוס' פי נערה בזה לחלק בין היכא דאיכא ד' שני' ע"ש היינו דווקא היכא דגם השני אסוק אדעתי' הכי כמו גבי לוקח ומוכר משא"כ הכא איהו לא אסקא אדעתה שימות הוא ונתרצי' סתם ואיהו לא כ' אלא ע"מ לכונסה וכן ביבמה אסקא שפיר אדעתא שיוכל להיות שימות אפי' לאחר כ' שנים בלא בני' ואף דבנשואין גמרא ומקניא כתוס' ביבמות מ"מ בשעת נישואין עדן דעתה שלא יקנו הקידושין לאחר זמן מרובה משא"כ בלוה דלא אסיק מלוה אדעתי' שימות טרם הפירעון וכיוצא בזה לא מפסיד ד' שני' כלל זת"ד

ויצא לנו מד' מ"ל שם דלא כ' תוס' פ' נערה דיבמה מן האירוסין דווקא דממילא מבואר דהרי לטעם שכ' דהבעל נתרצה ידעי' דבנישואין אינו מתרצה דא"ע בב"ז וע"כ מן האירוסין מיירי

בענין חופה לפסולת יבמות נ"ז כתובות נ"ו, ב"ו למב"י תר"י פה שוראן יע"א

אנחנו טרם נבא לדקדק על פרטי הענינים נ' לבאר הסוגי' לפי מה שחננו החונן הדעת אף כי לא הסכימו לזה הראשוני' ניחי נפש תורה היא וללמוד אנו צריכין

הנה הר"ן ריש כתובות הביא שם ב' שיטות אם חופה הוא ייחוד ועד"ז י"ל כמ"ש הרמב"ם דבעינן ייחוד הראוי לביאה ואמנם דעתו נוטה להמפ' דחופה ילפי' מואם בית אישה נדרה וחופה היינו הבאה לבית לא זולת וכשאני לעצמי הייתי אומר דהיינו פלוגתא דרב ושמואל בכתובו' מ"ח ע"ב אי מסירה מהני לכל כד' רב שם או רק לירושה דרב ס"ל דחופה היינו הכנסה לבית ומסירה כהכנסה לבית דמיא ושמואל ס"ל דחופה היינו ייחוד ומסירה לא מהני כ"א לענין ירושה כפי' רש"י שם ופלוגתיי' איכא למימר בפלוגתת רש"י ותוס' בהך ברייתא בד"א לירושתה דרב ס"ל סיפא דווקא כפי' התוס' ושמואל ס"ל רישא דווקא וע' שעה"מ שכ' כעין זה לענין בעיא דרבין ואם כדברינו שפיר מצינו למימר דרב ושמואל בסוגיין אזדו לטעמיי' דרב ס"ל דחופה היינו הבאה לבית שפיר מסתבר כמ"ש הרמב"ן מדאמרה תורה ביאה קונה בפסולות מדאצטריך למימר דלפסולה אינו מטמא ע"ש א"כ מנ"ל לחלק בין חופה דהיא דאוריי' ובין ביאה אמנם שמואל לטעמי' דס"ל חופה היינו ייחוד ובעי' חיבת ביאה והנה לקמן פ"ט ע"ב אמרי' דפסולי כהונה דאוריי' כיון דהוא פסולה לא מקלקלה נפשה לא גזרי בה רבנן א"כ ה"נ נהי דהך פסולה נתקדשה לכהן התם משום דעדן לא נתחללה בזה לא נמנעה משום יקרא שמך עלי בפרט אלמנה לכו"ג דמתייקרא בי' משא"כ ביאה דמתחללה בה וודאי אוקמה אחזקה דאינה עתידה לקלקל נפשה ואף דנכנסה עמו לחופה מ"מ אין דעתה כלל ביחוד זה על ביאה וכיון דאין כאן חיבת ביאה לא מקניא נפשה ופלוגתיי' בין לר"מ לענין נתארמלו ובין לר"א ור"ש לשמואל דלשמואל חופה לא מהניא בה כלל ואף בתרומה מותרת ואמנם השתא דאתינן להכי איכא לצדודי גם לרב דלמא לעולם אף רב סבר דחופה היינו ייחוד אלא דרב ס"ל דע"כ לא אמרי' לא מקלקלה נפשה בעלמא דאפי' מקידושין כ"ש מחופה נמנעת משא"כ הך דנתקדשה מני' וגם לחופה נכנסת אמרי' שפיר מדעבדא הא הא נמי תעבוד אלא דשמואל מחלק והנה יש לנו בד' רב ב' סברות והנה שמואל ס"ל דבענין חופה עצמה לא פליג רב עלי' כ"א גם רב ס"ל חופה היינו ייחוד ומ"מ פליג ומטעם שכ' והיינו דאמר שמואל לא תימא טעמא דרב משום דס"ל חופה היינו הבאה לבית וזה שייך אפי' בפחותה מבנות של"ש דמ"ש כ"א חופה היינו ייחוד אלא דייחד פסולה הוי ראוי לביאה וא"כ בפחות מג' שנים דאין לה ביאה ואין לה ייחוד מודה רב אמנם רבא פליג עלי' בטעמי' וס"ל דטעמא דרב משום דחופה היינו הבאה לבית וקאמר רבא דמ"מ אף דליתא לטעמא דשמואל דלאו בייחוד תליא מלתא מ"מ אף אנן דלית לן טעמא דשמואל כלל נמי תנינא דהיכא דאין ביאה אין חופה וכמ"ש הרמב"ן נבאר לפנינו בס"ד דבריו דמנשאת לכהן דכל נשואין במ' ובעי' בת ג' שנים דייק ע"ש בסוגיין מ"ש ז"ל ואתי רמי בר חמא בשיטת שמואל דטעמא דרב ג"כ דהוי ייחוד הראוי לביאה וע"ז קאמר