ליקוטי חבר בן חיים י ט

דבאמת אי לאו דהוה פתו אפוי' הי' צריך ליעכב עד יום ד' הבא

כ' רש"י עוד דווקא אביו של חתן כוונתו דלכאור' הי' מ' דר"ח פליג אסתמא דש"ס דכיון דלר"ח בפסיד' תלי' מלתא א"כ אביו ואמה ל"ד וא"כ אמאי נקט אביו ואמה למימר דאף דאבילות דדהו חמורא ולזה כ' רש"י דע"כ אביו ואמה דווקא דאל"כ לנקט אמו של חתן ואבי' של כלה וידענא דל"ד אלא ש"מ דלכ"ע דווקא קתני והיינו דקאמר הש"ס אבל אפכא לא כלומר דמדלא קתני אפכא דייקא

אלא אי ק' הא ק' עכ"פ ר"ח מנ"ל דתרווייו בעי' ונ' דק' לי' כיון דמיירי תנא בכלה מקושטת א"כ אמאי נקט דווקא פתו אפוי' דהוא טרחא דאבי' של חתן ולא קתני נמי הכלה מקושטת דהיינו טרחא דאמה של כלה אלא ש"מ דלהכי לא קתני לה דנדע דפתו אפוי קאי גם אאבי' של כלה ועיקר טעמא משום פסידא ומסתייע מזה ד' הרמב"ם דס"ל הכי

תוס' ד"ה בועל הק' רש"א דא"כ מאי דייק רב יוסף אכתי דלמא משום בעי"מ אסור בייחוד ותי' דבאלמנה ג"כ מיירי וכ' ע"ז ודוחק כוונתו למ"ש תוס' בדבור הסמוך דהך בעי"מ קאי אבתולה דווקא

ואמנם הק' עוד דמאי מק' תוס' ארב ושמואל לקמן וכן הק' אהר"מ בראש ע"ש וכ' ויש ליישב נ' כוונתו דמ' דכל אותן הימים טעם א' להם ומשום בעי"מ אין כאן כ"א ז' ימים ואידך ז' ימים משום אבילות הן ואין הל' מ' כן

וכ' רש"י ואבל אסור כדילפי' באלו מגלחין כוונתו דלכאורה כיון דאבילות גופא דרבנן הוה כעין גזירה לגזירה לזה כ' רש"י כיון דאבל אסור בת"ה אית לי' מיהת סמך בקרא לא הוה תו דרבנן ממש

והנה כ' תוס' דאונן התירו בזה ואכן מה ענין סמיכות דברי' לכאן נ' דאריש דברי' קאי שהתחילו להוכיח דקאי אקודם קבורה דווקא וע"ז סיימו כאן דבריהם דהקילו כאן באנינות דאוריי' טפי

כל ל' יום ע' רש"י ומה שהקשו עליו הראשונים ממס' שמחות דמתיר תספורת וכיבוס לכל א"א ואמנם ד' רש"י לחלק בין רחיצה לחכשיטי' ואמנם המג"א בהל' יו"הכ הק' ארש"י מגמ' יומא דילפי' מכאן דקרי' לה כלה כל ל' יום וא"כ ע"כ כד' הראשוני' דאכלה קאי ונ' לתרץ דקשה ליה לרש"י מ"ש דבמתני' דיומא תנא סתם כלה וסמיך דנדע דכל ל' יום נקראת כלה וכ"ת מאי דסתם במתני' מפרש בבריית' א"כ התם ביומא הו"ל לבריית' למתניי' אלא ש"מ דל' יום ר"ל של אבלות וקמ"ל דכה"ג לא מקרי אבלות בצנעא אם תמנע מאיזו תכשיטין ומ"מ הש"ס ביומא שפיר פשיט דלא מבעי' ני' כלל אם נקראת כלה טפי מל' יום דמהי"ת אלא דס"ד דלא מקרי כלה כ"א בז' ימי' המשתה ופשיט מהכח דכל ל' יום נקראת כ''א דהכי דייק להברייתא דמשום דנקראת כלה הוא דאין מונעין

ומ"מ מ"ש רש"י וכ"ש לאחר ל' ע"כ כוונתו אם אירע לה אבל קודם נישואין ואחר ז' ימי המשתה נישאת דאז ל' דנישואין משכי עד אחר ל' של אבילות

ת"כ דר"ח כ' רש"י דמוקי לה כוונתו דלא נימא דאיכ' דפליג אר"ח מדקאמר הש"ס ת"כ דלא הוא כ"א משום דק' עלי' דר"ח דליקמא לבריי' בכפר וכמו שהק' בתוס' להכי קאמר משום דר"ח אשכח ברייתא דתני הכי בהדי' מוקי לה נמי להך כה"ג

כ' רש"י גבי והוא ישן דאין נאמנים נ' כוונתו דהנה ד' הראב"ד דאנשים דווקא ובלילה דווקא אבל ביום שרי באבילות ייחוד ונ' דדייק לי' מלי הוא ישן ואמנם בנדה גם הראב"ד מודה וא"כ ק' תו ל' ישן וצ"ל איידי אבל ואמנם רש"י רצה ליישב ל' ישן דלא נידוק מניה מידי דהנה לכאורה באנשים ליהוי סגי אמנם התינח אם הי' נעורי' משא"כ השתא דישני' אין נאמנין זה עם זה אפי' בין האנשים וזה כוונת רש"י

בין כך ובי"כ ע' רש"י וי"לד דאטו הך ברייתא מאונס מיירי הך ברייתא מאבילות מיירי ואמנם לולי ד' רש"י הייתי אומר דאפרסה נדה קאי דהנה בפרסה נדה ד' הרמב"ם דחופה לא קניא וא"כ עיקר הקנין בשעת ביאה וודאי אסור בע"ש כדאמר בירושלמי גבי אלמנה וע"ז קאמר דבין פרסה דהוה קנין בין לא פרסה לא יבעול בע"ש

תוס' ד''ה מסייע לי' לר' יוחנן כוונת דברי' דלכאורה היאיך מדמה הג' דאורייתא לימי משתה דרבנן וע"ז כ' מ"ש ונ' לתרץ עוד דעיקר פלוגתא דרב ושמואל עם ר' יוחנן דרב ושמואל ס"ל דאי מחייבת לי' בדברי' שבצנעא אף הוא מונע מענג שבת ושמחת הרגל דאבלות ושמחה תרתי דסתרי ואמנם ד' ר' יוחנן דלא התירו לו שמחה כ"א משום דהיה מצוה דרבים והיינו דאם יתאבל מוטל על רבים לנחמו וכל ההמון יתבטלו משמחת הרגל ולא כמו שהבין הראש בפר' ג' שאכלו ע"ש וא"כ היינו דווקא בפרהסיא ולא בצנעא ומייתי ראיה מחתן דמחייבים ליה לשמוח ומחייבי' לי' בדברים שבצנעא

יו"הכ שחל בשני ע' רש"י לא רצה לפ' ידחה אעי"כ דלא ליכלו בי' דא"כ הו"ל להש"ס למנקט עי"כ שחל בא' בשבת ואמנם אש"ס גופא קשה ומצי' למימר