ליקוטי חבר בן חיים י פד

והנה מברייתא דיבמות פ"ה דלא נקט ממזרת ח' לכאורה כאביי דפירות היינו דין פירות וממזרת לי' לה אלא דלרבא איכא למימר כיון דאמרי' התם ממזרת תנאי הוא שבק לה תנא

נשבית ולבסוף הדירה ע' רש"י לכאורה מ' דבעל האבעיא לא ידע מסברא זו והכא מבעיא לי' אי ס"ל לר' יהושע אף דאזיל בתר בסוף היינו שעת שביה דווקא או שעת פדיון ואפשר דלס"ד פי' רש"י כן ואפשר עוד דרש"י בא לומר דשפיר ידע ולא חש לה דס"ל בשלמא הרי גיטה וכתובתה יאמר משום דעכ"פ אם תפדה ושאנה וירויח תנ"כ משא"כ בהדירה דאסור' עלי' כולי האי לא חיישי' דאין אדם מגרש אשתו על מגן ומשני' לי' דעכ"פ אתי לאערומי וידור על דרך שימצא פתח אם תפדה ושוב איכא למיחש כמו בגיטה וכתיבתה

במדיר אשת כהן ע' רש"י ק' לי' כהן שהדיר הו"ל למימר דמאן מדיר לה והש"ס דנקט לה נ' דמ' לי' דברייתא אפי' כה"ג שהיא נדרה וכה"ג פשיטא לי' דבאשת ישראל מקרי הוא הגורם וא"כ מ"ט דר"א אלא לאו כאביי ס"ל ובאשת כהן והיינו דנקט במדיר ר"ל ל' מדיר מ' בכ"ג וא"כ ע"כ באשת כהן ר"ל באשת כהן שנדרה והש"ס דחי דמיירי רק בהיא נדרה ובנתן אצבע פליג ומיושב קו' רש"א מ"ט לא קאמר טעמא דר"א דהוא גורם משום דמ' לי' אפי' בנדרה היא: בענין פדיון שבויה שם דף נ"א ונ"ב

מתני' נשבית ע' ש"מ ונ' דלפי מה דמ' מד' רש"י לקמן גבי שבוי מלכות שלא כד' הראשוני' כ"א דבעל חייב מ"מ בפדיון וודאי דא"ש סיפא דמרישא אימעט ממזרת ונתינה דלא קרינן בה ואותבינך ובסיפא מרבה שבוי מלכות וקאמר דנשבית אף דלא קרינן ואותבינך מ"מ חייב לפדותה ואף דע"כ מגרשה יאמר הרי גיטה וכתובתה לא מצי למימר הכי

ואמנם אף לד' הראשוני' לולי ד' הח"מ סי' ע"ח היינו יכולין לחלק דדווקא בשבוי מלכות דמיד כשנשבית הוה ספק הלויתנו משא"כ אם כשנשבי' היינו קורין בה ואותבינך והוה וודאי הלויתנו אפי' נולד בה אח"כ ספק לית לן בה דהוה הלויתני וא"י אם פרעתיך והיינו דקאמר החיוב לפדותה חל משנשבית ואפי' אם אח"כ הוכרח מספק לגרשה לא מצי למימר הרי גיטך וז"ש רש"י דהחיוב כבר חל משנשבית והוה א"י אם פרעתיך: גמ' הכיר בה נ' אף דב"ד יורדין לנכסי' שלא בפני' כשהלך למ"ה מ"מ הענין הוא כך החיוב מפדיונה מתחיל משעה שהגיע הדבר לבית בעלה ואם אינו בביתו הבי"ד במקומו ואמנם משעה שהגיע לו הדבר נשתעבדו הנכסי' דאם לא יפדה ב"ד יפדוה ואך כיון שמת קודם שהי' הדבר מגיע לביתו לא חל החיוב כלל כך דעת ברייתא קמייתא

ואמנם ברייתא בתרייתא סברה דבאמת עיקר התקנה דווקא היכא דאותבה תו לאנתי' והי' יכול מדינא למימר הרי גוטה אלא אם אתה אומר כן בטלה תקנת פרקונה ומכיון דבמיתה ל"ש זה אוקמה אדינא וכיון דנוטלת כתובתה לא מיחייבי למפרקה

ואפשר דפליגי אליבא דר' יושע דקיי"ל כוותי' מה הוא ענין בסוף ברייתא קמייתא ס"ל בסוף היינו השביה ובתרייתא ס"ל הפדיון ואפשר דהיינו בעיא דר"נ לעיל ואיהו הוא דפשט לי' מטעם אחר

תוס' ד"ה עד עשרה ע' רש"א רשב"ג ארישא נ' כוונתו דרשב"ג לטעמי' דס"ל דלתקנת שבויין חשו ולא לתקנת העולם ולדידי' אי איכא שבוים אחרים שפיר חייש שלא יעלו אותן בדמיהן ואמנם לת"ק אכתי אבעיא לן אף דבסיפא מחמיר דלמא ברישא מיקל או דלמא אף ברישא מחמיר דאפי' ליכא שבויין חיי' דלא לגרבו ובזה מובני' ד' רש"י שכ' אדרשב"ג שמא וכו' דר"ל דלאו דטעמא משום לגרבו כ"א דמיירי דאיכא שבוים לפנינו

והנה הש"ך ביו"ד רנ"ב פ"ק י"א כ' דאף דהמחבר נקט עצמו ואשתו בחדא מחתא ולהמחבר יש חילוק התם לענין יורדי' קאי ויורדין וודאי לא קיי"ל כ"א בכדי דמי' ומ"ש הבי"ש סי' ע"ת לדידן קאמר דמדמי' אשתו לעצמו אף לענין שהיא קודמת דינא הכי וכו' כמ"ש

ואך בענין ד' הרמב' והמחבר במ"ש אין מחייבי' נ' דלזה סיימו כשאר לומר דאין מחייבין דנקטי היא כמ"ש הבי"ש לדיוקא ולעולם דינה כשאר שבויין דנתבאר ביו"ד דאינו רשאי ובזה מובני' ד' הטו"ז בכוונת הרמ"א דאמלת כשאר שבויין קאי וקאמר דלא היא דאינו דומה לשאר שבוים וממילא מיחייב

תוס' ד"ה רצה בסו"ד פרקין שני ונ' רבלא''ה יל"ד דמאי קו' מרשב"ג דהא איהו לא קאמר כ"א דטפי מכדי דמיהן לא ולמטה מאי קסבר סמיך אאידך ברייתא ואמנם מ' לש"ס דאי ס"ל דהשיעור הוא כנגד כתיבתה א"כ הוה כתוב קצוב ואפי' יתר נמי דהא משל עצמו פודין א"וו לא הוה קצוב וע"ז משני דבאמת אינו קצוב דגם כתיבה לא הוה מעיקרא כ"א לקולא ומעיקרא לא