ליקוטי חבר בן חיים י פב

אמנם שטת הראב"ן בד"מ סי' ק' דתקנת הגאוני' ל"מ כ"א לענין תפיסה נ' ג"כ משום דאי לא תפס מצי היתומי' למטען דלמא אבינו לא ידע מהתקנה משא"כ א"ל זילו אייתי ראי' כנ"ל לפ' ד' הראב"ן

בענין לא כ' לה כתובה

רש''י ד"ה חייב להיות וכו' ד' רש"י לא כמ"ש הרא"ה דחייב קאי אמנה מאתים כ"א כהרמב"ן דס"ד דבכתיבה אפותיקי סתם כמפורש קמ"ל דכתיבה שהיא תנאי ב"ד אלימי ככל שט"ח דל"מ אפותיקי סתם

רש"י ד"ה והיא כותבת לא ניחא לרש"י לפ' דאהתנה קאי כמ"ש תוס' דמ' לי' דהא דר"י מודה בתנאי גם המק' ידע אלא דס"ד דמתנית' מיירי אפי' במוחלת ואמנם מ"מ למסקנא לא פי' רש"י דמחילה בעי' שטר כמו שכיון הרא"ה לפ' בשיטת רש"י דלדברי' האי דקס"ד משום דמתני' סתמא קתני ילד' רש"י היינו אי איהו קטעין ומשום דאתרע כתיבתה דהרי אין לה וע"ז משני דהא דאין לה לא הוה ריעותא כמ"ש רש"י לקמן ד"ה הכא לא כתיבה

תוס' ד''ה מני כוונתם למאי דמסקי דסוגי' דהכא אהתנה קאי ומנ"ל דח"מ מיירי בהתנה לזה אמרי דסמיך אמאי דקאמר הש"ס פ' אעפ"י וכו'

והנה בענין כוונת ד' ריב"ן נ' דסברת דכיון דהקפידה תורה שלא תנשא אשה לבעלה בלא כתובה וההקפד אפי' דיעבד אמרי' טעמא מאי דירדה תורה לדעת הבריות אתתא בכדי לא מקני נפשא לגבי בעלה וכל העושה כן לא לשם אישות הקנתה נפשה כ"א לשם זנות הפקירה עצמה וא"כ כיון דידעי' דאיהו סברה דלא תקבל א"כ שוב הוה רק כהפקירה ואמנם לולי אמרה תורה דרק לכתחלה צריכה כתיבה ש"מ דלא הקפידה תורה כלל

ועד"ז צודד הרש"א די"ל דדווקא בתנאי אבל מחילה כיון דעכ"פ הוא הי' חייב לה אלא שהיא מחלה שפיר יש לומר דלא הוה בעולת זנות או דנימא דעכשיו שהקפידה תורה עכ"פ צריך שיהי' לה כתיבה ואל"ה הוה בעולת זנות ולא הוה מחילה

אך מ"ש הפ"י לתרץ דהתם בב"ק אסור לשהות קאמרינן כבר נ' מדברי' שהרגיש דק' מנ"ל תו להש"ס למימר דסבר ר"מ כן אלא שסמך על מ"ש פ' אע"פ ואמנם ד' ר"מ דעיקר קפידא לא משום דלא מקנה נפשה כ"א אשה היודעת כי בעלה יכול להוציא' כל שעה שירצה לא מקנה נפשה ומה"ט דמי להפקירה עצמה לזנות בעלמא והיינו דקאמר לא מבעיא היכא דהאמת כן הוא דהויא בעילת זנות משני צדדין אפי' אם מצידו אינה קלה בעיני' רק היא סבורה שהיא קלה בעיני' אפ"ה הויא בעילת זנות וכמ"ש

מאי חייב דקתני מן המחוררין ע' רש"י נ' דלתי' זה עיקר רבותא דסד"א דדווקא הכתיבה עצמה אינה יכולה למחול אבל האחריות מציא מחלה ואפי' מיני' דידי' קמ"ל דאפי' האחריות לא דעכ"פ תהא קלה בעיני' להוציאה ואפשר לומר דהמק' והתרצן אפלגו בפלוגתת ריב"ן והיא ד' המק' או המתרץ תי' הא' והמתרץ תי' בתרא ס"ל כהר"י דטעמא משום קלה בעיני' וכיון דאין עלי' אחריות היא קלה בעיני' להוציאה וכמ"ש

בענין אשת ישראל שנשבית

מתני' ואהדרינך לי' לאנתי אפשר דווקא קאמר דצריך לדור עמה איזה זמן שלא להוציא עלי' ולעז שנתרצית לשבאי ואפשר דפי' הדבר דאינו מגרע פדיונה מכתובתה וסיפא פירושא דרושא. וע' לקמן בענין אשת כהן

ע"ב שמא תחלתה ע' ש"מ ונ' דהש"ס דייק לי' מדקאמר אבוה דשמואל שמא תחלתה דמיותר אלא ר"ל תחלת ביאה תחלתה דומיא דסופה דקאי אביאה וש"מ דאפי' כה"ג דתחלת ביאה באונס אסורה

ואמנם רבא דקאמר ג"כ תחלתה וכו' כוונתו דכל נשים אף דתחלתן באונס סופן ברצון וע"כ מדאמרה תורה אניסה שרי' הטעם משום דיצר אלבשה וה"ה אמרה הניחה לו. והיינו ג"כ דאמרי' ת"כ דרבא אף דלא תני בבריי' דע"כ מדמרבי קרא רצון מאי רצון אילימא שתקה א"כ שתקה היינו רצון ותורה שריי' וה"ה לאומרת הניחו ואי שתקה מקרי עדן אונס א"כ קרא דמרבה אומרת הניחו מרבה והיינו ג"כ דלא קאמר רבא אפי' סופה ברצון דרמז דע"כ הכי הוה והיינו דהתירה התורה

אשתיק אפשר דרב ואבוה דשמואל בהא פליגו רב סבר דה"ט דאסירה כמ"ש ההפלאה דחזקת כשרות לא אתרע ולעולם לא הוה כ"א רוב בעלמא וכיון דאיכא מיעוט מיהת דסופן באונס ושבויה לא ראינוה שנבעלה שפיר אקילי בה רבנן ואמנם אבוה דשמואל סבר דהטעם משום דוודאי הוה סיפא ולא הוה רוב בעלמא כ"א סתם דעדיף מרוב כמ"ש תוס' גיטין ב' ב' וא"כ הוה שבויה לישראל כמו שבויה לכהן ואמנם נ"מ עוד דלרב דלא הוה כ"א רוב מצינן למימר דהיכא דליכא עדים נאמנת במגו דלא נתרצי' ע'